בתשובה ליהונתן אורן, 31/03/06 20:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בהמשך לתגובה 375821 על הגדרה לפטריוטיזם. אלסדייר מקינטייר כותב: "פטריוטיזם מוגדר כצורה של נאמנות לאומה nation מסוימת, אותה יכול להפגין רק מי שיש לו לאומיות כזו. רק צרפתי יכול להפגין רגשות פטריוטיים כלפי צרפת, בעוד שכל אחד יכול להחזיק ולתמוך במטרות של תרבות (ציביליזציה)." מקינטייר מראה שאי אפשר להגדיר פטריוטיזם, משום שהוא קשור לאידאל, והשאלה היא איזה אידאל. שני אנשים שונים בעלי אותו לאום יכולים להרגיש פטריוטיות בעוד הם מחזיקים בדעות הפוכות לגמרי. בעד/נגד שטחים, בעד/נגד הממשלה. או, אחת הדוגמאות של מקינטייר של הפטריוט הגרמני אדם פון טרוט שקשר לרצוח את הפטריוט הגרמני היטלר. מכך אפשר להסיק שפטריוטיזם יכולה להיות תכונה נעלה, וגם מידה רעה. הטענה היותר גדולה שלו היא שפטריוטיזם לא עולה בקנה אחד עם ליברליזם. אחת הסיבות היא שפטריוטיזם איננו נאמנות עיוורת למדינה, אלא נאמנות לערכים והישגים מסוימים של המדינה. אלא שהפטריוט לא יכול להגיב באותה צורה שכאותה ערכים והשגים הם של מדינה אחרת. לעומתו, ליברל מרגיש נאמנות לרעיון ולא מעדיף אומה מסוימת (שלו). במאמר מוסגר: אני חושב שכל השוואה בין ישראל למדינות אחרות (צרפת, אנגליה וכיוב') צריכה להעשות בזהירות. סיבה אחת פשטנית היא שכנראה ישראל נמצאת בשלב בו הסימביוזה בין דת ואזרחות עדיין חזקה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים לטענה שפטריוטיזם לא עולה בקנה אחד עם הליברליזם. באותה מידה הוא היה יכול לכתוב שליברליזם לא עולה בקנה אחד עם האהבה. אחרי הכל, אנחנו לא מגיבים באותה צורה לערכים והשגים של אהובנו ולערכים והשגים של בני אדם זרים לנו. לא השוותי בין ישראל ובין מדינות אחרות. גם אני חושב שהערך של השוואה כזאת מוגבל. הטענה שלי היא אם ניקח את הדמוקרטיה הליברלית כמודל אקסלוסיבי, נגלה שאין בעולם מדינות דמוקרטיות (ויש אולי רק אחת שיש בה זרם חשוב שממש חותר לשם). זאת לא השוואה, אלא טענה על הגדרתה של הדמוקרטיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אתה לא היחיד שלא מסכים (גם הר פורסט). בכ"א, הייתי אמור להביא הגדרה יותר פורמלית לפטריוטיזם. אכן, מקינטייר מגדיר פטריוטיזם כרגש, אבל רגש יחודי לקשר בינך למדינה. אני חושב שהטענה היותר מורכבת שלו היא שליברליזם לא מייצר מידות טובות, ופטריוטיזם נחשב למידה טובה (באותה מידה שהוא גם יכול להיות סטיה רעה). בקשר למה שכתבת בהמשך, לשם הוויכוח מבלי להביע דעה (אם כי כבר מזמן אמרתי מה אני חושב). מהו התוקף של החזון הציוני בהקשר העכשווי? ז"א, אין לו תוקף חוקתי מייסד, והוא תקף רק לגבי הציונים ממוצא יהודי. קרי, כמה אזרחים לא-יהודים יש בישראל היום? האם הם היו שותפים לחזון המקורי? הכוונה בעיקר לערבים שנישארו אחרי 48 וקיבלו אזרחות (מחוסר ברירה, לא מתוך דבקות פתאומית בחזון הציוני), אבל גם למאות אלפי הלא יהודים שהיגרו לישראל. במצד שני, יכול להיות שאלה שלא מוגדרים יהודים עפ"י ההלכה, מחשיבים את עצמם ליהודים ומזדהים עם היהדות (עפ"י ההגדרה של הוּק במאמר לשאלת מיהו יהודי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אתה חושב? החמצתי, ועם השיטה החדשה לפתיחת תגובות ייקח לי הרבה זמן למצוא את זה. נדמה לי שלמגילת העצמאות יש תוקף חוקתי כלשהו וגם בחוקי היסוד מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. יש אפילו הנחיה לפנות למשפט העברי (או למסורת ישראל או משהו. אין לי חשק להתחיל לחפש) במקרה של חקיקה שיפוטית בהעדר הוראה חרותה. אני חושב שיהודים בהקשר הלאומי לא מוגדרים עפ"י ההלכה. באופן מעשי, גם גויים לפי ההלכה עולים לישראל לפי חוק השבות, כך שאני לא רואה כאן בעיה מיוחדת. בקשר לערבים אזרחי ישראל, יש כאן אכן חוסר צדק. אבל כרגיל בעולם האמיתי, אנחנו צריכים לבחור בין עוולות ואין לנו את האפשרות ליצור אוטופיות. כמובן שחובתה של המדינה היא להקטין אי-שוויון בין אזרחיה ולדאוג לשילובה של האוכלוסייה הערבית באוכלוסייה הכללית, אבל אני לא חושב שהצדק מחייב לוותר על אפיונה היהודי של המדינה בגלל שהאפיון הזה פוגע בשוויון המלא בין האזרחים. שוויון אינו הערך היחיד שמותר להחזיק בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריכים להיות מעשיים ולהגן על חייהם (כך) של יהודים, של מי שחושב את עצמו ליהודי (ללא קשר לדת), ושל מי שנחשב ליהודי. שימור סממנים עוזר לקיים את ההגנה הזו (מה שקשור לשאלות של שרות בצבא ועמדות מפתח ביטחוניות). אולם, שאלת הסממנים היהודיים בדמוקרטיה דורשת גם הכרה רחבה בסממנים מוסלמיים-ערביים. זה הגיע ברגע שישראל החליטה שהיא דמוקרטיה שוות זכויות, תוך שאיפה להיות "ככל העמים." אני מקווה ש"עמים" זה לא אפגניסטן אלא על הציר צרפת-שוודיה. אני לא רואה איך זה יכול להתנגש עם שיוויון מלא, או לפחות עם השאיפה והמאמץ לבנות סידורים שגם מקנים תחושת שיוויון ושיתוף וגם _מאפשרים_ שיוויון ושיתוף. זאת לא אוטופיה אלא מסגרת פרקטית לשינוי ההבנה של _אזרחי_ המדינה, במיוחד אם אתה מעוניין שמדינת ישראל תוכל איכשהו להיתקיים עם פחות עימותים פנימיים, ולאורך זמן (אלף שנה?). האופי ישאר יהודי עבור אותם אזרחים שמעונינים בכך (או שנשארים כרוב חברתי ואו פוליטי). אם נניח שיום אחד כ ו ל ם ישרתו בצבא, אפשר יהיה למצא סידור פרקטי (הרי בצבא הבריטי או האמריקאי משרתים בני דתות שונות), כולל אולי אפילו פטור גורף למי שלא חושב שהוא מסוגל לשרת בצבא שאיננו כשר למהדרין. אנקדוטה: עירית סט. פול במינסוטה, החליטה להסיר בובות של ארנב חג הפסחא וביצים מקושטות, כדי לא לפגוע ברגשות מי שאיננו נוצרי וזה לא המקרה היחידי (היה משהו דומה בקונגרס האמריקאי בסביבות חג המולד). אני חושב שזה BS אחד גדול, משום שאני די משוכנע שהרה לא נוצרים נהנים מכל מיני סממני חג, שמובילים להרגשה כללית טובה. ג'יי לנו צחק על זה (שים לב לשם העיר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה פה היא לא תיאורתית אלא אמפירית. לא 'קיים מנגנון כלשהו שבאופן אינהרנטי לא מאפשר שוויון במדינה יהודית' אלא 'עובדתית, במדינה יהודית אין שוויון'. שוויון למיעוטים הוא חלום רחוק גם ברוב המדינות ש*לא* מגדירות את עצמן כשייכות ללאום ספציפי. בישראל, שכן מגדירה את עצמה כך, אי השוויון בולט במיוחד. לא רק זה, אלא שהטיעונים המגוייסים להצדקתו הם טיעונים שמסתמכים על ההגדרה (אמנם טוקבקים הם לא עדות טובה מדי, אבל בכל זאת - חפש כתבה על חוסר השוויון וקרא את הטוקבקים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק כתב: ההכרזה על הקמת מדינת ישראל" – או הכרזת (מגילת) העצמאות – נתקבלה בה' באייר תש"ח (15.4.1948). מעמדה המשפטי לא היה נקי מספיקות: הכול הסכימו כי 'היא מבטאת את חזון העם ואת ה'אני מאמין' שלו'. עם זאת, הדעה המקובלת הייתה כי "אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם". האם בכל אלה חל שינוי לאור פסקת עקרונות-יסוד? התשובה היא בוודאי בחיוב. כיבודן של זכויות היסוד של האדם ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל הפכה לצו חוקתי. נמצא, כי לא רק שיש לעקרונותיה של הכרזת העצמאות תוקף משפטי, אלא שהחובה לכבד את זכויות היסוד ברוח עקרונותיה של הכרזת העצמאות הפכה לחובה חוקתית, שחוק "רגיל" אינו יכול לעמוד לעומתה. לפנינו אפוא שינוי מהותי במעמדה המשפטי של הכרזת העצמאות. עם זאת, היקף השינוי מותנה במודל שייבחר. על-פי המודל הפרשני השינוי הוא ניכר, אך לא מהפכני. על-פי מודל זה, הכרזת העצמאות לא הפכה מקור עצמאי לזכויות אדם. היא נשארה כשהיתה, ביטוי של 'מגילת ערכיה של האומה', אם כי משקלם של ערכים אלה עלה – שכן אין הם אך חלק מההלכה הפסוקה, אלא יש להם מעמד על-חוקי. על-פי המודל העצמאי, השינוי במעמדה של הכרזת העצמאות הוא דרמטי. היא הפכה – מאז הוכנסה פסקת עקרונות-יסוד לחוקי-היסוד – למקור עצמאי לזכויות אדם. על-פי גישה זו היא מהווה 'חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם"'. (נלקח מויקיפדיה). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |