![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
זה היה, אולי, המשפט הכי סוראליסטי שקראתי פה מעולם.. | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מה דעתך על "כשאתה פוקח את עיניך הבוקר הופך לאחר צהריים מעוננים"? | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
זה נשמע כמו תיאור המציאות שלי. | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
כשאני פוקחת את עיניי הבוקר הוא ממילא כבר הרחק מאחורי... | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
התפקיד של מוסטפה היה להעיר את האימאם משנתו. בכל בוקר היה מוסטפה נכנס אל אוהל האימאם, מנער אותו בכתפיו בעדינות (משום הכבוד והיראה) ואומר לו: "בוקר טוב, האימאם ירום הודו, השעה שמונה והשמש זורחת". האימאם היה מתמתח, פוקח עיניו ואומר: "כן... בוקר... אללה ואני יודעים...". יום אחד אמר מוסטפה: "בוקר טוב, האימאם ירום הודו, השעה שמונה והשמש זורחת". מתח האימאם את זרועותיו, פקח עיניו ויאמר כהרגלו: "כן... שמונה בבוקר... אללה ואנוכי יודעים...". אמר מוסטפה: "אעלק יודעים. נחרת כמו חמור, לא הצלחתי להעיר אותך, עכשיו שתים-עשרה ובחוץ מה-זה גשם! מבול!". |
![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
(ולמי שלא יודע, המילים (נו טוף, טעיתי קצת) לקוחות משיר של דן מינסטר ששרה אחינוים ניני: http://www.shiron.net/songView.aspx?song_id=5910&... ) | ![]() |
![]() |
![]() |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
![]() |
© כל הזכויות שמורות |