 |
כשאתה חותם על הסכם עם מישהו- לא נקודתי אלא תהליכי- שניכם צריכים להרוויח משהו מההסכם. אם אתה מגלה שאתה מפסיד, חזקה עליך שתדאג לפיצוץ ההסכם. הסכם עם מדינות הוא הרבה יותר מסובך- במיוחד בדורנו. יוזמי תהליך אוסלו רצו בעיקר להניע תהליך. בתנאים הפוליטיים בשני הציבורים, אי אפשר היה לכתוב את הכל; היו צריכות להיות גם הבנות. ההנחה (האופטימית מדי) היתה שהתהליך יאפשר בהמשך לטפל באופן ציבורי בהבנות. ממשלת העבודה לא היתה מסוגלת פוליטית להכריז ב-1993 שהיא מובילה למתווה של הבנות ביילין-אבו מאזן (יותר מאוחר הבנות ז'נבה).
הסתבר שלממשלה לא היה הכוח לעצור את מפעל ההתנחלות. מפעל התנחלויות צומח טירפד כל אפשרות אפילו תיאורטית של התנהגות פלסטינאית יותר אסרטיבית כנגד ארגונים שנוקטים בטרור.
בהרבה תחומים, התחום המדיני שונה בתכלית השינוי מהתחום הפרטי.
גם בתחום הכלכלי, כלכלני האוצר (הניאו ליברלים) מנסים תמיד להשוות בין התחום הפרטי למדינה. עוד בשנות ה-20 לימד את כולם הכלכלן הלא סוציאליסט, ג'ון מיינרד קיינס, שכלכלת מדינה שונה בעיקרון מכלכלת בית או אף מפעל או חברה. גם מדיניות חוץ של מדינה איננה מדיניות של חברה, מפעל או פרט. לכן הניתוח שלך המשווה בין חוזה רגיל להסכמים מדיניים איננו נכון.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש