בתשובה לכבשה, 24/03/06 23:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בא לי! אבל עכשיו, כשאני מתאמץ להזכר, אני מבין שזו היתה הצעה גרנדיוזית. בנאדם צריך לעמוד בהתחיבויותיו אלא אם יש לו באמת תרוץ טוב. תשפוט אתה האם בנסיבות שהתהוו לא יהיה ראוי לפטור אותי. הלבנה הראשית עד כה היתה - למידה היא סידור תעלות נתרן בשורה רציפה המקשרת בין הסינפסה המקבלת לסינפסה המוסרת כשמשני צידי השורה שטחים רקים מתעלות נתרן שאינם יכולים להעביר פוטנציאל פעולה ומהווים את החומר המבודד. תוצאת הסיום של הלמידה היא קיום שורה המקבעת קשר חד חד ערכי בין שתי סינפסות. זו יחידת הבסיס של הזיכרון. תחילתו של התהליך, בלי לדקדק יותר מדי, היא חוויה מלאה המפעילה כמות עצומה של פוטנציאלי פעולה על כמות עצומה של תאי עצב מוליכים (סנסוריים) בפיזור עוצמות גדול. תאי עצב אלו מגיעים בסופו של יום לאזור בו הם צריכים להשאיר את רישומם. כל אחד מתאי עצב סנסורים אלה מסתיים במקום אחר בתוך אותו מרחב, ומייצר שורה בין הסינפסה אליה הגיע לבין הסינפסה ממנה יעבור לתא השני. כאן תתחיל שורה נוספת, המשך לכאורה של השורה הראשונה וכך הלאה. בסופו של יום החוויה כולה מייצרת צרוף יחודי של שורות בכמות עצומה, אבל ממש עצומה. זה הזיכרון של החוויה. התעוררות הערמה היא היזכרות. אם נחווה שוב את אותה חוויה או את חלקה יעורר חלק זה את שאר הערמה. בשל המבנה הפיסי של אזור הזיכרון, באחת התגובות תארתי אותו כערמה של רשת דייגים הזרוקה על המזח, כמעט כל רצפי השורות סוגרים בסופו של יום מעגלים אקראיים, שיכולים למעשה להכניס פטנציאל פעולה לתוך לופ אין סופי. סגירת מעגלים זו מכפילה לכאורה את צפיפות פ"פ העוברים בשורה. פ"פ אחד עובר בשל הגירוי החיצוני, ואחר עובר בשל החזרות מהלופים. עליה זו בעוצמה תוזכר כשנגיע ל"נזכרתי!". כל זה "פשוטו" - עכשיו מתחילה בעית המגוון של הממברנות. חלק מתאי העצב מתנהגים באופן שונה על אזורים שונים של עצמם. אני מרמז על מה קוראים לפעמים דנדריטים ואקסונים. לתאי עצב מגוון מבנים, אפשר טובת העניין ניתן להתייחס לשלושה אזורים עקרוניים - אזור גוף התא, האזור הדנדריטי והאזור האקסוני. האקסוני נוהג כפי שהזכרנו עד כה. השנים האחרים יכולים לנהוג בצורות שונות שאחת מהן היא איסוף עוצמות של פ"פ לכדי הרמת הטעינות של כל הממברנה, ושליחת פ"פ מאזור הנקרא הילוק ונמצא בבסיס המעבר מגוף התא לאקסון. למה הדבר דומה למערכת אנלוגית בעלת קבל שיפרוץ רק מעל רמה מסויימת. בשל עודף הגירויים מנגנון זה הוא מחוייב המציאות. גירוי שלא הגיע בעוצמה מספיקה ולא נמשך מספיק זמן לא תהיה משמעות, הוא יגווע. וויסות זה שומר על רמת גירויים המאפשרת למערכת לקבל החלטות מבלי להיכנס לעומסי יתר - עודף אינפורמציה בשפתנו. ב"מאמץ להיזכר" מסכים המוח להכנס לזמן מוגבל לעומס יתר. הוא עושה זאת ע"י הוספה מכוונת של חומרים אל מתחת לממברנה, מעלה את רמת הגירויים לגוף התא ומאפשר לגירויים ב"חוסר" לפרוץ גם הם. בשלב זה נעשה גם נסיון לשפר את איכות הגירויים החיצוניים, נסיון זה בא לידי ביטוי חיצוני בתנועה של אברי החישה כמו העיניים והאוזניים. (קל לזהות פרצוף המתאמץ להזכר) בהפשטה - אם באופן רגיל 50% תאימות בין גירוי חיצוני לערמה של השורות יגרום להתעוררות כל הערמה ו-30% אינה מספיקים ב"מאמץ להזכר" גם 30% יספיקו. יספיקו במשמעות התעוררות כל הערמה, השלמת מעגלים החוזרים על עצמם והגברת תדירות פ"פ. ההגעה לרמת פעילות מסוימת, גורמת להפרשת חומר הסותר את הקודם, מרגיע את המערכת ונותן תחושה פיסית אותה אנחנו מכנים כחיובית. פעולה זו מרתקת את המוח לטובת החיפוש אחר הזיכרון, פעולה שפוגמת בשאר תפקידיו וכמו כן היא צורכת כמות עצומה של אנרגיה. אלא שכדי להסביר זאת, צריך לשוב אל הסינפסה הבודדת, ולזה כבר אין לי אנרגיה. גם הפעולה הזאת - נסיון לקצר הסבר על שליפה מהזיכרון, צורך הרבה אנרגיה תאר לך כמה צורך ההסבר המלא. עכשיו, שוב בא לי לישון, אני רואה שגם לך. בכנות, בא לי לכתוב, רק שהמערכת הזאת נותנת תחושה של... שמעתי אומרים: למה ככה, יותר טוב מככה? כי ככה, לפחות פוגשים אנשים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תגיד, גוף התא נועד רק לנהל את הגירויים על הממברנה, או שהוא גם עושה דברים לגמרי לא קשורים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם פרייר, יש לו את כל העבודה המקורית שלו. ניהול הקיום של התא. השימוש שעושים בממברנות שלו הוא פרומיל מכלל העבודה, במונחי כמות הפרטים לא במונחי אנרגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"dina", תגיד, יש לך איזה קשר עם idan? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 373454 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכל הדיבורים על נוירונים שיורים (יש מהם הרבה באייל, אבל כולם על קצה השפם[1) זה תעלות נתרן שיורות, או משהו אחר? 1 או שאני לא זוכר. זהו, כיסיתי את עצמי! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשנוירון יורה, זה בדיוק כמו תא יורה,בכל המיקרים מדובר ב''ספארקים'' שהם פוטנציאלי פעולה. בסוף היום זה או תעלות הנתרן ואז אפשר לקרוא מבחוץ רק את הישתנות המטען החשמלי. ואם זה מהסינפסה שזה הקצה הפיזי של הספארק (פ''פ) אז הכוונה היא לנוירוטרנסמיטרים שהממברנה יורקת החוצה. אבל לא שמעתי שמתכוונים לזה כשאומרים נוירון יורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי, אני לא יכול לפטור אותך. איך נארכת ההשואה, או בדיקת רמת התאימות בין החויה לזכרון (או בין זכרון לזכרון)? אם זכרון "מנוגן" כשפ"פ זורם דרכו, בשביל שההתאמה לזכרון\חוויה אחרת תורגש, דרושה איזושהי סינכרוניזציה (לא?) כדי שהם "ינגנו ביחד", או שהערמה מתעוררת שוב ושוב במהירויות שונות עד שהיא מסתנכרנת במקרה עם החוויה (?) נראה לי שבאנרגיה שההפשטה לשכמותי דורשת אפשר להאיר את רמת גן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביכולת המכשירים של היום לראות, הארת ר"ג איננה מידת אנרגיה. בכל מקרה מידת האנרגיה הדרושה להפשטה, חרגה מזמן מיכולתו של ספק הכוח שלי. חוויה עברה במקורה דרך אותה מערכת של סנסורים וקורטקס, רישומה הוא ביטוי לאופן בו נחוותה - צרוף הקווים שלה. בחוויה "חוזרת" אין בדיקת רמת תאימות, אין אלוגריטם ואין מי שאחראי לבדוק. החוויה ה"חדשה" נחוות בקורטס וזורמת אל הזיכרון. אם יש משהוא (ערמה) שמתעורר בזיכרון, אז יופי ואם לא אז עוד יותר יופי. הקושי העיקרי הוא להשתחרר מהשלב אליו אנחנו רגילים במערכות לוגיות אחרות, השלב שנמצא בין האינפורמציה לתוצאה. המוח עובד תוך דילוג על השלב הזה. (זו אמירה מחוספסת, לא צריך להתנפל). אין חיפוש במובנו המקובל. פעילות מעוררת את כל הזיכרון. תעלה לתודעה - לקורטקס, הפעילות החזקה יותר. וזו, על פי ההיגיון הפעילות הדומה יותר לגירוי המעורר. דמיין הקרנה על מסך של אותה תמונה אחת לשניה למשך שברי שניה, אם תצליח להתרכז , במובן הזה שתתעלם מגורמים אחרים, תראה איך לאט לאט יותר ויותר פרטים נתפסים בתודעה, עד שאתה מזהה את הטבח המניאק מהמילואים. כמה פרטים נדרשו כדי שהתמונה תעלה מהזיכרון? אין לי מושג, אבל ברגע שעלתה מהזיכרון, בכל הקרנה אתה רואה אותו בברור,כי עכשיו ישנם גם מעט הפרטים מההקרנה וגם הפרטים מהזיכרון. אם כמות הפרטים היתה גבולית וזכרונות אחרים היו דומיננטיים, לא היית מצליח להזכר. אבל אם התהליך היה חוזר על עצמו יום לפני היציאה למילאים התוצאה היתה משתנה. ההתרגשות לפני המילואים מעוררת, במידה שאיננו יכולים לדווח עליה, את כל הזכרונות הקשורים כולל פרצופו של המניאק. התוספת הקטנה הזו יכולה, במקרה מסויים, להיות הכמות החסרה כדי להיזכר. נסחפתי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה שוב איתנו, אולי יעניין אותך עיון קטן ב: http://www.scienceblog.com/cms/day_or_night_brain_al... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. חוסר ההתחשבות שלך בנכות שלי לא השתנה. תרגם לעברית, אני דסלקט. איך שמעגלים נסגרים?! אנחנו, כולנו, מגיבים למאמר "זה הכל בראש" שנכתב בעקבות יציאתו של פרופ' ספירה לתקשורת, תוך שהוא מעיד על עצמו כי הוא אחד מעמודי התורה בנושא. הקישור אליו הפנת אותי, מתחיל בהנחה המקובלת כי השינה משחקת תפקיד ראשי בהתארגנות הזיכרון ותחזוקתו. יש בידי להביא מקור, בכתב ידו של פרופ' ספירה משנה 1995, בו הוא אומר כי אמירה כזו לגבי השינה צריכה להיגנז בשל ההטעיה שיש בה לציבור הלומדים. איך בכלל כותבים את שמו ספירה או שפירא? בסוף מתברר שרק פוליטיקאים משלמים על טעויות. סוקרים, פרשנים, עיתונאים ופרופסורים לחקר המוח - פטורים. לענין המאמר. למה הדבר דומה? להמשך ההתנשפות אחרי מאמץ. להמשך יצור של אינזים בקיבה גם לאחר גמר האכילה. להמשך תחושת הפחד הגופנית גם לאחר שחלפה הסכנה. מאמץ חשיבתי כרוך בהפרשת חומרים לכל תאי המוח במסגרת שינוי הרגישות לפ"פ. (פוטנציאל המנוחה). מאמץ גדול יותר דורש יותר חומר, ליותר חומר לוקח יותר זמן להיספג. לא רק בזמן השינה תעלות נתרן נודדות לממברנה ומחדשות את הזיכרון. אלא שבשינה גם שורות ישנות מקבלות התחדשות שאז אין הבדל בעוצמת/תדירות פ"פ עליהן. מה שמדהים בתוצאות הוא שנחשפה האפשרות ללמוד שני דברים במקביל, גם שנפוליאון היה נמוך וגם שהמורה משעממת. וכל זה בו זמנית. אכן, נסתרות דרכי הבורא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי הודעה על תגובה שלך מ-22:34. אני לא רואה את התגובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג. ב 22:34 לא הייתי ליד מחשב, כך שייתכן ומישהו אחר התחכם והמערכת לא אהבה את מה שהוא כתב. באופן די חריג יש לי אפילו אליבי מוצק עם עדים רבים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |