|
הביטוי ''הציר הימני-דתי בישראל'' אמור לתאר קבוצה רחבה ומגוונת בישראל המנסה לשים בפוקוס אלמנטים ייחודיים של העם היהודי. חלקים שונים בקבוצה הזו מדגישים ווריאנטים שונים של הייחודיות הזו (''עם סגולה'', ''אתה בחרתנו'' ''השליחות היהודית'' ועוד). לדוגמה בקבוצה החרדית יש הרואים בשואה עונש על נטישת המסורת. דתיים אחרים יראו בכך נסיון שניסה האלוהים את בניו הנבחרים. חילוניים רבים רואים בשואה ביטוי של קנאה בהישגיהם האינטלקטואליים של היהודים, רויזיוניסטים ימניים קיצוניים יראו בנאציזם ענף של הסוציאליזם השמאלני. העמדה שהצגתי שוללת תפיסות כאלו ושמה במרכז תפיסה ציונית מינימליסטית. תכונה אחת של היהודים היא הגורם המרכזי והחשוב לשואה וגם לרדיפות קודמות - קיומם של היהודים כפזורה ללא מרכז טריטוריאלי עצמאי. כמו תמיד עמדות בשאלות היסטוריות משקפות עמדות בעניינים פוליטיים אקטואליים. עמדה זו קוהרנטית עם תפיסה הרואה בקיום ריבונות-רוב יהודי במדינת ישראל את עמוד התווך של המפעל הציוני. שטחים חקלאיים, בארות נפט, מקומות קדושים, פסיקות רבנים ו''עם ישראל לדורותיו'' הם השוליים ולא המרכז. מכאן ברורה הפרובלמטיקה של החינוך לשואה הממסדי. ברור שקבוצות שונות ינסו להכניס את האידיאולוגיה האקטואלית שלהן דרך הדלת של לימוד השואה. השאלה הבעייתית היא כיצד צריך להתאים את לימוד השואה למצב הנוכחי של התודעה הישראלית. הכיוון שאני הייתי מעדיף הוא לימוד השואה כהיסטוריה עובדתית וכאוסף החוויות האישיות והאנושיות של תקופת השואה. על הניתוחים ההיסטוריים של סיבות ותהליכים היסטוריים צריך לוותר, בעיקר משום שהם שנויים במחלוקת (מקומם יהיה באוניברסיטה ובתרבות ולא בביה''ס הממלכתי). בארה''ב למשל המצב שונה. שם לימוד השואה במסגרת של המלחמה בגזענות אינו שנוי במחלוקת. הדגש הציבורי אצלנו, צריך ללכת על הכרת יומנה של אנה פרנק ועל קיומם של מרכזי הנצחה (יד ושם, בית לוחמי הגטאות) ולא על מסעות לפולין. המסעות האלו יכולים להיות בעלי משמעות רגשית עמוקה בעיקר לצאצאיהם של יוצאי פולין. לא נראה לי שהמדינה צריכה להיות עד כדי כך ''מסורה'' לצרכים הרגשיים של קבוצה אחת. יכול להיות שזה רק מעורר את התופעות המרגיזות והפרובוקטיביות שהוזכרו קודם. מדינת ישראל אינה משתתפת במסעות לקברים של גדולי הרבנים (ר' נחמן מברסלב) ברחבי העולם, למרות שהדבר יכול להיות בעל משמעות לכל יהודי.
|
|