 |
|
 |
||
|
||||
 |
אכן הייתי צריכה לסייג את דברי: כבר מבערך תקופת הרנסנס התחילה ההרעה ביחס לחולי הנפש (עם תחילת הרציונליות וההשכלה). כל התיאורים שאני משערת שאליהם התכוונת על כבילת חולי הנפש בשלשלאות ועינויים בבמרתפים חשוכים הם בעיקר ולרוב (למיטב ידיעתי) מהמאה הארבע עשרה והלאה. ועכשיו לפירוט על ה"גינוי": לא צריך ממש לגנות כדי שדבר יחשב כגינוי, מספיק שמתייחסים לתופעה מסוימת כאל מחלה. תאר לעצמך שחברה של אנשים קרי מזג במיוחד היתה מתייחסת לכל גילוי של רגשות כאל מחלה- הם לא מגנים ושוללים זאת חס וחלילה אלא רק חושבים שזוהי מחלה, כלומר התנהגות לא נורמטיבית שמקורה בבעייה שצריכה להיפתר. מדוגמא זו מובן, שברור שהיחס למחלות הנפש כאל מחלה הוא שלילי מעצם טיבו לעומת היחס להתפרצויות פסיכוטיות כאקסטזה דתית, רוח ה', כוחות מיוחדים וכולי. טבעי מאוד (למרבה הצער, יש שיאמרו) שחברה לא מסוגלת להכיל שוני (ראה ערך גזענות, שנאת זרים). השאלה מה היא עושה ואיזה פירוש היא נותנת לתופעות כאלה. אם פעם אנשים ייחסו התפרצויות שיגעון פיצול אישיות דיבור עצמי וכולי לכוח עליון, הרי שיש בכך משום מתן סיבה חיובית. היום אנשים לא ייחסו התנהגויות לא נורמטיביות למיסטיקה, ומכיוון שהתנהגויות אלו לא נורמטיביות צריך להימצא להן הסבר. וכידוע, ההסבר שלנו הוא שלילי הרבה יותר מההסבר המיסטי (נוירוזה, משבר נפשי). בעיני כמובן, ההסבר המודרני נכון הרבה יותר, ואף שואף לרדת לשורש הבעיה הרבה יותר ולא פותר אותה באיזה נימוק מיסטי. אך אני אכן מוכנה לדבר על בעיה, להודות שיש בעיה. בכל מקרה, המודעות שלי היא בוודאי מודרנית. על כל פנים, מגמתי היתה לאו דווקא להאשים את החברה שלנו היום באי סובלנות יותר מהחברה הקדומה. אני ניסיתי (ואני מקווה להרחיב על כך בהמשך, כאמור) להאיר את ההשפעה שיש לתפיסת העולם שלנו באופן כללי על תפיסתנו את "חולי הנפש". וברור שלכל תפיסת עולם יש מחיר- בסופו של דבר אולי היתה החברה הקדומה סובלנית יותר במובן מסויים, אך הפסיכיאטריה מיטיבה לדעתי להתמודד עם האתגרים שמוצגים בפניה (שימו לב: לא השתמשתי במונח בעיות משום שהוא טעון). מקווה שהבהרתי את עצמי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חשוב להאיר גם צד חיובי במינוח החדש־יחסית "חולה נפש". לפני דור או שניים, המינוח המקובל היה "משוגע" - אשר מסמל תכונה בלתי־נפרדת של האדם המתויג. מטעמי נימוס ואופטימיזם, המונח "חולה נפש" עדיף שכן הוא מציין מחלה שניתן להיפטר ממנה, שאיננה חלק בלתי נפרד מן האישיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוכרח לציין שמעולם לא הצלחתי להבין את הטיעונים על היחסיות של מחלות נפש לחברה שבה מגדירים אותן ככאלה. אולי אני פשוט צר אופקים, אבל מעט המפגשים שהיו לי עם סכיזופרנים לא הותירו אצלי שום ספק שמדובר על משהו רע מאד באופן אובייקטיבי. למיטב ידיעתי החולים עצמם סובלים מהמחלה סבל רב, בלי שום קשר לסטטוס החברתי שלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(בהפוגה?) ידיעתך מטעה אותך הפעם, לפחות בגרסה המכלילה שבה השתמשת. ובקשר לעדות שלך, אני מניחה שכנראה מדובר באנשים שלוקחים סמים פסיכיאטריים, ואז יש לשאול מה חלקה של הסכיזופרניה ומה חלקם של הסמים ברוע האובייקטיבי שאתה מציין. גם די מעניין אותי לדעת מהו אותו רוע, אם אפשר לשאול...? (לימון לימון לא ישנה איזה 30 שעות ובכל זאת הצליחה לקרוא את כל הדיון - כל הכבוד!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"סמים פסיכיאטריים" הן מה שמקובל לכנות "תרופות"? אם כן הרי שאת צודקת, מדובר באנשים שמקבלים תרופות, אם כי אני לא לגמרי בטוח עד כמה הם מקפידים על כך. מה חלקה של הסכיזופרניה ומה חלקן של התרופות? אינני יודע, אני רק יודע את הכרונולגיה: זה התחיל ממשבר פסיכוטי, המשיך דרך דיאגנוזה ובעקבותיה תרופות. אותו "רוע" הוא הרגשת אומללות, תפקוד ברמה ירודה מאד שלא מאפשרת להתפרנס, חוסר אפשרות לפתח קשרים חברתיים משמעותיים וכיו"ב קשיים בחיי היום-יום. סכיזופרן אחד שאני מכיר כמעט הרג את אימו הקשישה, שהיא הדבר היחיד שמאפשר לו לחיות לפרקים לא במוסד סגור. הוא לא עשה את זה מרוב אושר. אם מצבך אחר, הרי זה מצויין. אמנם לא לישון במשך 30 שעות לא נשמע לי כמו משהו חיובי, אבל אם את מסתדרת עם זה אין לי אלא לאחל לך כל טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(2) מה למשל יכול להיחשב "משבר פסיכוטי"? הרגשת אומללות היא אכן משהו רע באופן אובייקטיבי (למרות שההרגשה סובייקטיבית), השאר לאו דווקא, אולי חוץ מאותו אחד שכמעט הרג את אימו (למרות שההערה שלך "הוא לא עשה את זה מרוב אושר" לדעתי לא ממש מתאימה כאן, כי זה נשמע יותר כמו איזה סוג של התקף ולא פעולה מכוונת שמטרתה הפסקת הסבל כמו התאבדות למשל). אלא שכמו שאמרתי בתגובה הקודמת, מאחר והרוב המוחלט של אנשים שמאובחנים כסכיזופרנים לוקחים סמים/תרופות (אפילו אם הם לא מקפידים - לי לקח לפחות שבוע-שבועיים להתאושש מההשפעות והייתי על מינון נמוך יחסית במשך זמן מאוד קצר והתחמקתי מזה כמה שיכלתי) קשה לדעת אלו מהתופעות הן תוצאה של מצב נפשי כלשהו ואלו תוצאה של אותן תרופות. גם לא שמעתי על שום מחקר שבדק קשר בין אבחון של סכיזופרניה להרגשת סבל, אבל אולי כי לא חיפשתי מספיק. אולי כותבת המאמר או מישהו אחר ממביני העניין כאן יוכל לשים כמה קישורים או להסביר על זה קצת... למה לא לישון 30 שעות לא נשמע לך כמו משהו חיובי? אלה דווקא היו הפעם שעות מהנות ופוריות במיוחד (אפילו לפי קנה מידה "נורמלי"). (י:\\2.dat) בכל מקרה, רציתי רק להעלות את הנקודה שלא "כל" מי שמאובחן כסכיזופרן סובל. (טוב, גם לא כל מי שמאובחן כסכיזופרן הוא באמת סכיזופרן, אם יש דבר כזה - שיטות האיבחון שאני נתקלתי בהן נראות לי מאוד, אבל מאוד, לא אמינות) לדעתי ולפי מה שראיתי/קראתי/שמעתי סכיזופרניה הוא מונח שבא לתאר מגוון מאוד רחב של מצבים נפשיים, רחב מכדי לספק תובנות חדשות כלשהן לגבי אנשים שמוגדרים כסכיזופרנים. אבל שוב, לא ממש התעניינתי בזה אף פעם אז אם מישהו יודע משהו שעלול לגרום לי לחשוב אחרת... (-סגור-גרשיים-) (לימון לימון, תוהה היכן מסתתר אותו אחוז אחד מהאוכלוסיה, שכן הוא לא ראה סכיזופרן (אחר) מימיו. מצד שני הוא נמצא בבית 99% מהחיים שלו. אבל באחוז שנשאר... הו, הנה עוד אחוז! אז למה הקודם לא? מה, אם הוא סכיזופרן אז הוא מפסיק להיות אחוז?! כפייה! כליאה! עינויים! היטלר!) (מה לעזאזל?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי שאלות, אם מותר: א. מה זה הכותרות האלה עם החיצים-גרשיים-ימינה וכל השאר? ב. תגובה 376495 כתובה בלשון נקבה ותגובה 377038 - בלשון זכר. מה מן השניים נכון? (רק אם בא לך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. נו אבל זה כמו להסביר בדיחה - אם אני אסביר זה יאבד בהסבר את המשמעות האמיתית של זה ואז סתם הכל יהיה בלאגן עוד יותר. ב. "כל" התגובה הראשונה כתובה בלשון נקבה ו"כל" התגובה השנייה כתובה בלשון זכר? אתה בטוח? מוזר... בכל מקרה, אני לימון (ויש המוסיפים - "לימון לימון", "לימונית", "למון ליים", וכיוב). זה אמור להיות מובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלת בור - אבל זה באמת מאוד מעניין אותי - אי-השינה שאת מתארת הוא תסמין של סכיזופרניה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאיפה אני יודעת? אני מכירה רק את עצמי... אולי זה נכנס ל"התנהגות לא מאורגנת" שכתוב במאמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרעות שינה אופייניות למספר מחלות נפש, כולל סכיזופרניה, אבל הן לא חלק מהאבחנה של המחלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אני מוכרח לציין שמעולם לא הצלחתי להבין את הטיעונים על היחסיות של מחלות נפש לחברה שבה מגדירים אותן ככאלה'' לפי מה שהבנתי אנשים שמחזיקים בעמדה דומה לזו שתיארת לא טוענים שסכיזופרנים לא סובלים אלא שהם מציגים נקודת מבט מסוימת על המציאות- החברה מסווגת את נקודת המבט שלהם כ''משוגעת'' ''הוזה'' וכו... וכתוצאה מזה שכל הסובבים אותו מגדירים את הסכיזופרן כמשוגע הסכיזופרן סובל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''שסכיזופרנים לא סובלים''...''הסכיזופרן סובל'' אני מניח שאתה מנסה לומר שהסכיזופרן סובל, אבל לא ''באשמתו'' אלא ב''אשמתנו''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. כלומר, לפי חלק מהגישות הפ''מ ההתנהגות של הסכיזופרן היא התנהגות שאי אפשר לאמר עליה שהיא פחות נכונה או פחות טובה מהתנהגות של רוב האנשים אבל משום שאנשים מתייגים את הסכיזופרן כמשוגע ולא מתייחסים אליו כשווה הוא סובל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו רק חלק מהטענה. הטענה הבסיסית יותר, והקלה יותר לקבל, היא שיש מחלות נפש שמופיעות רק, או בעיקר, בחברות מסויימות. הדוגמאות הקלאסיות הן היסטריה (המאה ה-19) ואנורקסיה (המחצית השניה של המאה ה-20 עד היום) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שלך איננה בסיסית יותר, אלא כמעט הפוכה לזו של תובל. האנורקסיה רווחת היום (בעולם המערבי, כמובן) משום שהיא מהווה הקצנה של סמפטום חברתי שקיים היום. הטענה של תובל מתייחסת למחלות שנתפסות כמחלות משום שהחולים בהן שונים קטגורית בתפיסתם מבני מקומם וזמנם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי בסיסית זו לא המילה הנכונה. יש שתי תופעות שמעידות על היחסיות של מחלות נפש בין חברות. הראשונה באה מהכיוון של החולה - יש סימפטומים שמופיעים בחברות מסויימות ולא מופיעים באחרות. השנייה מגיעה מהכיוון של החברה - שמגדירה דברים שונים כמחלות נפש בתקופות שונות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |