 |
|
 |
||
|
||||
 |
שמעון, ברכותי על סיום החלק הרביעי של סידרה זו המהווה למעשה את חלקה השני והמוצלח של מסעך בעולם האהבה. בכל ארבעת הפרקים נבחנה מערכת היחסים המיניים בין אדם למכונה, בין אדם לאדם בתיווכה של מכונה ובאופן כללי, בין אדם לטכנולוגיה שהיא פרי פיתוחו העצמי. אולם נשאלת השאלה, כיצד נראים הדברים מנקודת מבטה של המכונה, והאם בכלל אנחנו יכולים להבין "מה זה להיות רובוט"1 הרובוטים פרצו לעולמנו לראשונה בשנת 1920 עם פרסומו של המחזה R.U.R. שכתב הסופר הצ'כי קארל צ'אפק2 המונח "רובוט" נובע ממלה צ'כית שמשמעותה "עבודה קשה"3 ראשי התיבות Rossum's Univeral Robots (כך במקור) נתנו אולי השראה לראשי תיבות של חברה מפורסמת לא פחות - החברה הבינלאומית למכונות עסקיות I.B.M הקומדיה האנטי אוטופית מספר על חברה המייצרת רובוטים המיועדים לעשות את כל העבודות השחורות והמונוטוניות במשק הבית ובבתי החרושת. הוא מנסה להזהיר אותנו כנגד יתר מדעיות ויתר טכנולוגיה אולם משאיר את הפתרון פתוח לפרוש הצופים .האם הרובוטים ישחררו את האדם מהעבודה הפיזית הקשה, האם הם יגרמו לשחיקתו המוסרית של האדם, האם בעזרת התיעוש ניתן לענות לצרכי החברה המודרנית או האם יש לחשוש מפני התמכנות האדם. כל הטיעונים הללו תקפים אבל בסוף מתמרדים הרובוטים כנגד האידאליסטים, וגם מעשה זה מוצדק. בתחילת המחזה באה בתו הסוציאל-אידאליסטית של נשיא הרפיבליקה לבקר בבית החרושת. היא מנסה לעורר תסיסה אנרכיסטית בקרב הרובוטים ולבה יוצא אליהם עקב היחס המחפיר שלו כך נראה לה הם זוכים. אולם בהתלהבותה הרבה היא טועה וחושבת את המנהלים הבכירים לרובוטים. בשלב מסוים המהנדס הראשי אומר לה שאלו סתם מכונות ואמנם זה מאד אצילי ופרקטי לדאוג לשלמות המכונה אבל זו נטולת כל תחושות, מחשבות ותבונה. הוא מנסה לפתח סיבי עצב כדי שהרובוטים יחושו כאב אך ורק למנוע מהם מלהכניס ידיים וראשים למכונות מסוכנות. היום, פילוספים, פסיכולוגים וחוקרי מוח המתרכזים בבעית ההתודעה, מנסים להבין מהי תודעה בכלל ובהקשר לאהבה, שואלים שתי שאלות הופכיות. מקס ולמנס, פסיכולוג מאוניברסיטת לונדון, שואל - האם רובוטים יכולים לאהוב? כלומר, האם ניתן לפתח מכונה בעלת תודעה עצמית השאלה הזו תלויה בבעיה נרחבת יותר - מהי תודעה וכיצד אפשר להכיר בקיומה אצל אחרים, בני אדם, מכונות או חיות. האם ניתן לפתח רובוט עם תת-מודע ומהו הקשר האמפירי או הקוזאלי( סיבתי )בין תודעה ורגש. עבור אהרון סלומאן, פילוסוף מהמרכז לחישוביות באוניברסיטה של סאסקס השאלה הפוכה - איזה סוג של רובוט צריך כדי שיהיה מסוגל לאהוב? סלומאן הוא פונקציונאליסט שרואה את פעילות המוח והתודעה כשורה של פעילות אלקטרוכימית במוח שניתנות לכימות מתמטי וליצוג במודל אלגוריתמי .הצוות שלו עובד על פיתוח תוכנות AI המסוגלות לייצג תודעה. כאן אולי טמונה הבעייה משום ההזחה ממהות תודעתית למצג של התרחשות תודעתית. הוא טוען שלמעשה כבר יש היום בשוק מכונות שאוהבות ואשר מעוררות רגש אהבה - למשל בובות של תינוקות. אחת הבעיות הגדולות של המחקר הקוגניטיבי הוא מה שקרוי ההזחה מגוף ראשון - מה שאני חווה כתודעה - לגוף שלישי - מה התכונות הדרושות לקיום תודעה. ולמנס מתרכז בקונפליקט הזה בעוד סלומאן או דנט4 מניחים שתודעה לא קיימת והיא רק מראית עין של התרחשויות ופונקציות מוחיות. שני הגישות הללו מביאות לפרדוקס. אם תודעה קיימת הרי כמו כל תוצר אבולוציוני יש לה תפקיד מסוים אחרת לא הייתה שורדת. למשל היכולת להתמודד עם מורכבות גבוהה, טיפול במנגנוני היזון-חוזר, זכרון, שפה ועוד. אולם אם ניתן לפתח מכונה על סמך רדוקציה מכנית פונקציונאלית, הרי אין צורך בתודעה בכלל כי הכל ניתן ליצוג במונחי עיבוד נתונים ופעילות מכנית שלא דורשת תודעה אובייקטיבית. __ 1על משקל מאמרו של הפילוסוף נאגל What is it like to be a bat 2חובבי האופרה מכירים אותו דרך האופרה "מקרה מקרופולוס" שחיבר ינצ'אק על פי מחזה של צ'אפק 3למעשה אחיו יוסף צ'אפק טבע את המושג. זהו המושג השני שחילחל מצ'כית לשפות אחרות. הראשון היה Pistol שבספרים ישנים בעברית נקרא פיסטולה, אקדח. 4הפילוסוף דנט עומד בראש צוות ב MIT שפיתח את קוג - רובוט בעל יכולת לינגוובסטית מסוימת ועכשיו הם מנסים להוסיף לו "מערכת מוטיווטיבית" |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
IBM נקראת כך כדי להראות "הרבה יותר בכל מובן" מהחברה ממנה פרש מייסד IBM - חברת NCR. (International Business Machines לעומת National Cash Registers). חברה שכן נקראת ע"ש חברת רובוטים מעולם המד"ב היא US Robotics (כיום חלק מ- 3Com), הקרויה ע"ש החברה US Robotics and Mechanical Man מהסיפורים של אסימוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שלקוג יש יכולת לינגוויסטית. למיטב ידיעתי, בעיקר יש לו יכולת מוטורית גבוהה. הרובוט בעל מערכת המוטיבציה (שבפעם האחרונה ששמעתי עליו, היה רק ראש, בלי גוף) הוא קיסמט, שפותח ע"י סינתיה בריזל. הייתה עליו כתבה מקסימה בדיסקאבר פעם (http://www.discover.com/oct_99/featrobot.html) אבל מכיוון שהם הורידו משם את כל התמונות החמודות, כדאי לבקר גם באתר הבית של קיסמט: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסוף שנות השישים המדענים האמינו כי הם נמצאים צעד לפני פתרון בעיית הראיה הממוחשבת - תרגום תמונה חזותית דו מימדית למודל מרחבי. שלושים שנה מאוחר יותר, ולמרות התקדמות טכנולוגית מואצת, אנו יודעים כי הבעיה הזו רחוקה מפתרון. למיטב ידיעתי, עדיין לא קימת מכונה המסוגלת לנוע במהירות בחדר זר עמוס במיכשולים, כשהיא מסתמכת על ''עיניה'' בלבד (בעיה שפעוט בן שנה וחצי פותר בקלות). יחד עם זאת העולם מלא היום במכונות שהיזון חוזר ולמידה הן מתכונותיהן הבסיסיות. רובוט במפעל למכוניות לא זקוק לעיניים או לעצבים בכדי להמנע מהתנגשות בעצמים אחרים, הוא עושה זאת בעזרת מידע גיאומטרי המוזן לתוכו. מעלית נמנעת מלסגור את דלתותיה על אנשים לא מפני שהיא רואה אותם. תחומים בעלי שמות אקזוטיים כמו ''רשתות עצביות'' ו''אבולוציה מתמטית'' אינם מקרבים אותנו ליצירת מכונות בעלות תודעה, כפי שהם מקרבים אותנו ליכולת חישובית טובה בהרבה של אותן מכונות. כאשר מכונת דפוס ''לומדת'' תמונה בכדי לזהות בה שגיאות מאוחר יותר - אין לה איזו שהיא תפיסה של מהות התמונה, ולמרות שהיא מסוגלת לבצע את עבודת זיהוי השגיאות מהר יותר וטוב יותר מכל אדם, הרי שהיא עושה את זה ותו לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החדר הסיני, בקיצור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור ממה שכתבתי ש ''בנקודת מבט'' לא התכוונתי ליכולת ויזואלית אלא למכונה בעלת יכולת קוגניטיבית המסוגלת להתאהב באדם כמו שאדם מתאהב פטישיסטית במכונה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא התכונתי ליכולת ויזואלית אלא כדוגמא. מה שהיה בכונתי לאמר, וכניראה הרביתי במילים, הוא שכדי שרובוט יהיה מאהב/ת, הוא לא צריך להבין דבר באהבה תשוקה או מין, הוא צריך להיות מוצלח רק (כנראה משימה לא כל כך פשוטה) בלעורר רגשות אלו אצל האדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שלא הייתי ברור מספיק. לא דיברתי על מכונה _המעוררת_ רגשות אצל אדם אלא על מכונה _בעלת_ רגשות כלפי אדם. התגובה הראשונית שלי ריפרפה בקצרה ובשטחיות על השאלות של מה זה אומר ואיך ניתן לבנות מכונה בעלת רגשות וכיצד מכונה כזו תתיחס - דרך אהבה למשל - לאדם. מכונות המעוררות רגשות אצל אנשים כבר קיימות היום, ונתתי דוגמא מאד פשוטה לכך - בובה שבוכה או צוחקת אם נוגעים בה. אגב, בובה זו רחוקה מאד _מהמכונה האוהבת_ עליה דיברתי משום שהיא פועלת על פי מודל ביהוויוריסטי פשטני (שדקארט כבר כתב עליו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שדרור הציג את השאלה אם ניתן בכלל לבנות מכונה שכזו - האם אהבה היא דבר שמכונה תוכל להבין. כדוגמא הוא נתן את העובדה שגם אם מכונה יכול לזהות תמונה, היא עדיין לא יכולה להבין מה התוכן שלה. היא עשויה להיות יכולה להגיד לך שבתמונה יש "מכונית", אבל לא תוכל להסביר מה זו מכונית. כך גם עם אהבה. היא תוכל *להפגין* אהבה, אבל לא *לחוות* אותה. אני, כמטריאליסט, חושב שכל מה שאנחנו יכולים לעשות, גם מכונה יכולה לעשות, ולו משום שאנחנו עצמנו מכונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רון, נושא אהבת הבובה המכנית לאדם היא תמה מרכזית בסרטו של שפילברג "A.I". גיבור הסרט, הילד הרובוט, דיויד, מתוכנת לאהוב את אמו המאמצת, כל חייו המלאכותיים מתמצים בכך. בעניין זה מעיר דיויד אנסן, מבקר הסרטים של "ניוזוויק", שהקבעון המכני של דיויד על אהבת האם הופך אותו בהדרגה למפלצתי. והצופה שואל את עצמו האם האהבה הכפייתית אל האם הופכת אותו ליותר אנושי, או ליותר רובוטי. הסרט מסתבך עם עצמו לקראת סופו, ובכל זאת מעלה פן נוסף של השאלה מה-זאת אהבה? - האם ביסודה היא אנוכית או זולתנית (אלטרואיסטית)? או שמא היא מטשטשת את הגבולות בין שני אלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן נשאלת השאלה, האם הילד-רובוט באמת אוהב את ''אימו'' או שהוא מתוכנת להתנהג בצורה שתראה לצופה בו כאילו הוא אוהב אותה, או במילים אחרות, האם הוא מבצע סימולציה של אהבת ילד לאימו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה ההבדל בין שני הדברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלת ההבדל בין משהו אמיתי ובין חיקוי מושלם שלו היא שאלה מאוד מסובכת (שיתכן וראויה למאמר שלם משלה) ואין ביכולתי לענות עליה במסגרת תגובה זו. למי שבכל זאת מתענין בסוגיה, מומלץ הספר Simulacra and Simulation מאת Jean Baudrillard. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הבסיסי בין השניים הוא התודעה, שלא קיימת במכונה. לכן המכונה הזאת פועלת כסימולטור ביהיוויוריסטי. מכיוון שלא ראיתי את הסרט המדובר(*) אני יכול לנחש שהרובוט הזה מתוכנת לאהוב בכל מצב, לעומת ילד שמסוגל לעיתים לא לאהוב או אפילו לשנוא את הוריו או גרוע מהכל, להיותת אדיש כלפיהם. תיכנות הרי שהוא מוכוון מראש וחסר מנגנוני היזון-חיזור. זה מוביל להבדל השני והוא חוסר בתהליך של למידה. (*)הסרטים מבית היוצר ההוליוודי (ולא רק) בדיאלקטיקה ידועה מראש, מביאים מצד אחד תיכחום טכני הולך וגובר הכרוך בפשטנות ורדידות גוברת ומצד שני מקרינים כאילו הם מעמיקים בנושאים חשובים. זה מעניק לצופים מפלט אשלייתי כאילו יחד הבינו כולם את מורכבותם של נושאים כמו, AI מלחמה ושואה או אהבה. אין זה אומר שצופה בעל כלים אובייקטיביים לא יכול לראות הקשרים ותובנות מסוימות שאולי יוצרי הסרט לא התכוונו אליו. דוגמאות - החיים הם יפים של בניני, פרל הארבור המעוקר והסינטטי או כוכב הקופים שאפשר לסכמוWhen hairy met silly, בהשוואה לסרט המקור |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומדוע אתה חושב שאין שם תודעה? רק בגלל שהילד איננו כמו רוב האנשים? האם איננו מכירים תופעות של infatuation, בהם אדם מתאהב אהבה מפלצתית וחסרת כל פשרות והתחשבות באדם אחר? האם אדם כזה הוא חסר תודעה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפילו אדם המאוהב עד נואשות מודע למצבו המנטלי: "אני מודע לעובדת היותי מאוהב עד כלות כל החושים" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבר בשם עצמך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוצפן | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קלגס | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתרה מזאת אהבה היא מצב של התודעה. אם מדברים על יצירת מצב שכזה הרי מדובר על מצב של יצירת תודעה. דבר שהוא הרי בגדר מיסתורין גדול הרי לא ניתן להגדיר אהבה בצורה של הנהגות ספציפית. הרי בובה שמחבקת ומנשקת את כל סובביה מחקה חיבוק ונשיקה ולא את המצב של האהבה. כמובן שאצל רבים. כמובן שאצל רבים מאיתנו בני האגם ישנו בילבול בין צורות מסויימות,חיצוניות של התנהגות לבין אהבה. אנו משייכים סוג מסוים של מעשים למעשים אוהבים וסוג אחר למעשים לא אוהבים זאת למרות שאין כך הדבר במציאות. ופעמים רבות קורה שהנותן נשיקה מפחד מהאדם שהוא נושק לו והדם הצועק או או כועס אוהב אהבה עמוקה את נשוא כעסו. בנוירומנטיקה. הרי מדובר על מצב של חיקוי של אשליה. הרי מכונה שהיא בעלת תודעה ומסוגלת לאהוב, היא דיון אחר לגמרי |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |