 |
אני פשוט מתמוגג בכל פעם שאני שומע או קורא טענה כזו מפיו של ימני קיצוני. הימין המתון לא מוצא חן בעיניו, המרכז מתסכל אותו, את השמאל המתון הוא שונא - אבל את השמאל הרדיקלי? לא! מה פתאום! ברור שיש בינינו מחלוקות אידיאולוגיות, אבל בסך הכל אלה אנשים כארז!
זה כל כך טיפשי, מפני שמתחבאת מאחורי זה הנחה, שיותר משהיא אווילית, היא מסוכנת: כאילו אדם שיש לו אידיאולוגיה, שיש לו עקרונות עבורם הוא מוכן להילחם ואף להרוג (לבנה הנופלת על ראשך מגובה, כידוע, יכולה להרוג בקלות), הוא אדם טוב יותר. הוא אדם מוסרי יותר. הוא אדם שקיומו מוצדק ושעימו יש על מה לדבר.
מה עם המתינות! זה כל כך מגוחך, שאדם אשר מרשה לעצמו להתלבט, שאדם שלא יילך אחרי אידיאל בצורה עיוורת ובוודאי שלא ייפר את החוק ויילחם בדמוקרטיה, נחשב לנכלה ולבלתי מוסרי. זה מדאיג אותי שכדי להיחשב מוסרי היום, אני צריך ללכת ולעצור בגופי דחפור שבא להרוס מאחז או טרקטור המנסה להקים את גדר ההפרדה.
והרי הקיצוניות היא הדבר המסוכן ביותר לחברה דמוקרטית. ככל שהשוליים הקיצוניים יהיו צרים יותר, כן ייטב. מפני שבשביל לקיים דמוקרטיה, ולאפשר לעם לשלוט, חשוב שתהיה הסכמיות על העניין הבא: במדינה יש חוק, ובמדינה יש כללים, וזו חובתו של האזרח לכבד אותם בכל מחיר. מותר לערער על החלטות ממשלה, מותר למחות כנגד חוקים, אבל אסור להתנגד להם בצורה בלתי חוקית, ובוודאי שאסור באופן אלים. אם מה שקורה לא מוצא חן בעיני פלוני, בקרוב תהיה לו הזדמנות לבחור. אבל עד אז, הגבולות חייבים להיות ברורים.
איזה מן הגיון מעוות הוא זה, לפיו רק לעמדות רדיקליות יש מקום, רק אותן מותר להעריך. הרי אם כולם יהיו קיצוניים עד כדי כך שיסכימו להילחם בשם דיעותיהם - זו לא תהיה דמוקרטיה, זה יהיה מרחץ דמים אנרכיסטי, שייגמר בעריצות של אחד מהצדדים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש