בתשובה להאייל האלמוני, 20/01/06 23:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מתכוון שהנחת המוצא שלנו היא שקיים דבר כזה, "זכות לרכוש", ושלאדם יש זכות לכל הרכוש שלו (איך משהו זוכה להיקרא "הרכוש שלו" זה כבר עניין לדיון נפרד, אבל כשזה מגיע לכסף זה די ברור איך - משלמים לו). מכאן שהמיסים הם תשלום שהאדם משלם למדינה עבור שירותים שהיא מספקת לו, ולא שהמיסים הם פשוט הדרך של המדינה להחליט איזה סכום כסף מותר לאדם להחזיק ברשותו, ואת כל היתר לקחת בתואנת "מסים". איך ההבדל בא לידי ביטוי במקלט של נד? אם יש זכות לרכוש, אז המדינה באה אל נד ואומרת לו "שמע, זה לא עסק שתשתמש לבד במקלט שלך כשיש בו עוד כל כך הרבה מקום. אנחנו מחייבים אותך לקבל פנימה עוד חמישה אנשים". אם אין זכות לרכוש, אז המדינה באה לנד ואומרת לו "שמע, זה לא המקלט שלך אלא שלי, אז אני אכניס אליו את מי שבא לי. אותך לא בא לי להכניס פנימה, אז ביי-ביי, אלא אם תשכנע אותי שאתה מסכן ואומלל וראוי למקלט בעצמך". עוד דוגמה, אולי יותר יומיומית: אתה גר בדירה עם שותפים. בגישה הראשונה, יש לכל אחד פינה משלו במקרר, אבל בגלל שיש מקום מוגבל, יש גם משאבים משותפים - למשל, קרטון החלב. כדי לא לשבור את הראש על חשבונות קטנים מחליטים לעשות תורנות חלב - כל שבוע מישהו אחר קונה את החלב, ולא מתחשבנים אחר כך מי שתה יותר ומי שתה פחות. בגישה השנייה, לעומת זאת, כל המשאבים משותפים. כל מה שיש במקרר, יש לכל אחד זכות לאכול, ואפילו אם הוא לא קונה כלום, כל עוד יש הסכמה של רוב השותפים שזה בסדר. בגלל שלא בוחרים שותפים לדירה, נוצר מצב שאחד השותפים, נקרא לו נד, הוא לא חבר טוב של השאר. כל השאר קונים יחסית מעט, ובעיקר מתבססים על כל מה שנד מכניס למקרר בעצמו. הוא לא ממש מסוגל להתנגד - הוא הרי במיעוט, ולכן אם אוכל נמצא במקרר הוא לא ממש שלו. חוץ מזה, סולידריות צריכה להיות, לא? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינת ההגיון הפנימי של דבריך, מס פרוגרסיבי הוא מנוגד לזכות הבסיסית של אדם לצבור רכוש. אם המיסים הם תשלום עבור שרותים- אז כולם צריכים לשלם מס שווה. פירושה של דרך זאת הוא שהמיסים יקבעו על פי המכנה המשותף הנמוך ביותר- העניים. שהרי אם המיסים הם תשלום עבור שרותים, המדינה תחשב את עלות השרותים ותחלק אותה למספר הבוגרים במדינת ישראל. ומה יהיה אם הסכום לאדם יהיה בגובה של השכר הממוצע במשק? יצטרכו להקטין את הוצאות הממשלה כך שהסכום יהיה לא יותר מ-30% משכר המינימום. התוצאה תהיה כמובן שהוצאותיהם של מקבלי שכר המינימום יאמירו והם לא יוכלו לשלם את 30 האחוזים. אפשר להשתמש בשלוש מילים שהיוו סיסמא במהפעה הצרפתית אך הן הרבה יותר מסיסמה. הן מגלמות את אופי היחסים בתוך כל מדינה- חרות שוויון ואחוה. התוכן של כל אחת מהמילים הללו ויחסי הגומלין ביניהן, משקפים את הפן החברתי של התנהלות המדינות השונות. אם מתייחסים למושג- חרות, ומדגישים בו בעיקר את חרות הקניין, ואם לחרות יש עדיפות ברורה על השוויון והאחווה- אז מגיעים למצב ההיפוטטי שכל אחד משלם עבור השרותים. אבל אנחנו יודעים שלפחות במדינות העולם המפותח יש משקל גם למילים האחרות וגם למרכיביםהאחרים של חרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים שהוא מנוגד להגיון. למה לדעתך כולם צריכים לשלם מס שווה? אני לא חושב שזה מתחייב ממה שאמרתי, אלא אם אתה מצדד באיזה עקרון של "שוויון" (מושג שאני לא חסיד גדול שלו). אגב, מה דעתך המשקל שנותנים למילה "אחווה" ואיך זה בא לידי ביטוי בפועל? האם לדעתך אחווה היא משהו שניתן ליצור על ידי כפייה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני חושב שכולם צריכים לשלם מס שווה. כתבתי את זה בתגובה לדבריך שהמס הוא תשלום עבור שרותים. אם המס הוא תשלום אז הוא תלוי שרותים ולא תלוי הכנסה. במילה אחווה הכוונה לסולידריות בין תושבי המדינה. סולידריות זו מקבלת או אינה מקבלת כל מיני ביטויים; החל בסולידריות חברתית, דרך סולידריות לאומית, תחושות היחד השונות, סובלנות כלפי הזרים,השונים, התחשבות בחלשים וכו'. האחווה אמורה למתן את התוצאות של חירות הקניין האישית הטוטאלית- והביטויים המעשיים שלה. אם תרצה- איין ראנד. המילה אחווה מכילה את כל הרעיון של מדינת הרווחה ואחריות המדינה לאזרחיה. שום דבר כאן איננו טוטאלי כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא ניקח לדוגמה ביטוח: האם כל בני האדם משלמים אותו תשלום כשהם קונים ביטוח, גם אם הם מקבלים את אותה תמורה לכסף? אני מבין ש"אחווה" זו מילה נרדפת ל"סולידריות". ברשותך אני אנסח את השאלה שוב: אגב, מה דעתך המשקל שנותנים למילה "סולידריות" ואיך זה בא לידי ביטוי בפועל? האם לדעתך סולידריות היא משהו שניתן ליצור על ידי כפייה? לא כל כך ברור לי איך "אחריות המדינה לאזרחיה" הפכה ל"סולידריות". אולי אם תגדיר לי יותר במדוייק "סולידריות" אני אוכל לפרט למה. (האזכור של ראנד לא כל כך ברור לי. האם אתה מביא אותה כדוגמה לאחווה או כדוגמה ל"תוצאות" של חירות הקניין האישית והטוטאלית?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביטוח רגיל-כן. הביטוח אינו תלוי בהכנסה של האדם.(ביטוח לאומי מתאים יותר למס פרוגרסיבי ולא לביטוח). סולידריות היא תחושה ולכן אי אפשר ליצור על ידי כפיה. אנשים שונים נותנים משקל שונה לסולידריות. לרמת הסולידריות בין תושבי המדינה יש השפעה על האחריות של המדינה לתושביה. במדינת מקוטבות ומסוכסכות- המדינה נוטה להקטין את אחריותה לתושביה- אחריות שבאה הרבה פעמים לביטוי במדיניות הרווחה, הבריאות וכד'. לדעתי הדברים אינם יכולים להבחן רק באופן נקודתי, אלא על פי המגמות. במדינה מסויימת במזרח אירופה הפוסט-קומוניסטית אתה יכול למצוא בזמן נתון, שמדינת הרווחה מפורקת אך אתה יכול להבחין במגמה של בניה מחדש. במדינה אחרת אתה יכול להבחין שלכוחות המרכזיים במדינה לא איכפת ומדינת הרווחה ממשיכה להתפורר. נדמה לי שהסיבה היא רמת הסולידריות והלכידות בין האנשים. הזכרתי את איין ראנד בגלל שהיא ביטוי לתפיסה קאפיטליסטית שמעלה על נס את האגואיזם. זוכר את משה קרוי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שהביטוח תלוי בהכנסה של האדם. האם נהג זהיר מקבל אותה פוליסה כמו נהג עם היסטוריה של מאה עבירת תנועה? למה יש פרסומות ברדיו של "הבנים עושים יותר תאונות, אנחנו הבנות נשלם פחות"? ממה שאמרת על סולידריות אני מקבל את הרושם שדווקא מחסור בסולידריות הוא שמוליד את מדינת הרווחה. לא קראתי את משה קרוי, אבל הבנתי שהוא הקצין את ראנד (מה שנראה כמו הישג לא קטן בפני עצמו). בכל מקרה, ה"אגואיזם" של ראנד הוא לא אגואיזם סטייל "אני חושב רק על עצמי ולכן אין לי בעיה לגנוב מאחרים ולעשוק אותם" (שזו הקונוטציה הנפוצה ל"אגואיזם" כיום, אם כי לרוב בצורה יותר מרוככת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נכון. חוסר סולידריות מאפשר לקבוצות שונות לנהוג בדרך שמעריב כינה "חסרת בושה". סולידריות מתאפיינת במעורבות גדולה של האזרחים- הניכור הוא ההפך מסולידריות. בחברה שיש בה מידה רבה של סולידריות- משתדלים לא לנכר ציבורים שלמים. בודאי שיש דרכים שונות ליצור את זה. דרך אחת היא מדינת הרווחה; דרך אחרת היא ליכוד העם דרך השינאה, דרך מציאת שעיר לעזאזל, דרך ייזום מלחמות ויצירת תחושה של סכנה קיומית. מה שאני מציג כאן היא הצגה די שטחית. מדינת ישראל היתה בשנות ה-60 וה-70 מדינה בעלת רמת סולידריות די גבוהה אך לא מי יודע איזו מדינת רווחה (האגדות על הסוציאליזם הישראלי דאז היו קצת אגדות- סוציאליזם לדעתי הוא רק סוציאל דמוקרטיה). נדמה לי שמדינות בעלות רמת סולידריות פנימית נמוכה אינן נוטות למדיניות רווחה -אולי בקונסטלציות פוליטיות מסויימות). לגבי איין ראנד, היא היתה קונה את ההגדרה של מרגרט תאצ'ר: אין דבר כזה חברה; יש אוסף של אינדיוידואלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, קצת איבדתי אותך בכל הדיבורים על סולידריות. לא נורא. האם לדעתך אוסף האינדיבידואלים של "אטלנטיס החדשה" שב"מרד הנפילים" אינו מהווה חברה? לדעתי (ואני חושב שגם לדעת ראנד), דווקא כן. אלא אם אתה חושב ש"חברה" הוא משהו שהמשתתפים בו שמים את טובתו לפני טובתם האישית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה צריך להרחיק לכת עד כדי כך? מדוע אדם צריך לשים את טובת האחר לפני עצמו? הסולידריות שדיברתי עליה, פירושה שהאדם חש שטובתו של האחר היא גם במידה זו או אחרת-טובתו שלו. מה שיוצא מהמשפט האחרון שלך-הוא שהחברה היא יצור העומד בפני עצמו ונפרד מהאינדיוידואלים. יש תפיסות כאלה-תפיסות פשיסטיות למיניהן ואפילו רוסו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שחברה היא יצור העומד בפני עצמו. זה בדיוק מה שאני יוצא נגדו (וכך גם ראנד). אני לא חושב שיש הרבה שטוענים שהאדם חש שטובת האחר היא אף פעם בשום פנים ואופן לא גם טובתו שלו במידה זו או אחרת (אפילו לא ראנד). השאלה היא באיזו מידה, והאם זה כך עבור כל "אחר", בלי קשר לזהות של אותו אחר. ממה שהבנתי מראנד עצמה, היא יוצאת בעיקר נגד "הקרבה" - מצב שבו מישהו פוגע בעצמו לטובת האחר. למיטב הבנתי, מצב שבו גם אתה יוצא מורווח מכך שהאחר יצא מורווח אינו הקרבה. כך למשל לקנות מתנה לחברה שלך זו לא "הקרבה" (אם היא שמחה גם אתה שמח), ולעומת זאת לקנות מתנה לזה במשרד שלך שאתה שונא וכל הזמן מקלל אותך, ואתה יודע שיקח את המתנה שלך, ישבור אותה ויעשה ממנה צחוק, רק בגלל ש"צריך לקנות מתנות, זו הנורמה, צריך להיות סולידריים עם החבר'ה במשרד" זו כבר כן הקרבה (אלא אם, כמובן, אם *לא* תקנה את המתנה ההוא מהמשרד יעיף אותך מהחלון). כמובן שאפשר לאמץ את הגישה לפיה כל מה שהאנשים עושים הוא ממניעים אנוכיים כי זה טוב להם (אם לא תציית לנורמות החברתיות יעברו לך עוויתות בגוף ותרגיש פחות טוב, אז אתה כן מציית להן) אבל אני לא כל כך מקבל את הגישה הזו, וגם אם מקבלים אותה אפשר פשוט לשנות קצת את ההגדרה של "הקרבה" כדי שתמשיך להיות תקפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי משוכנע שאינך חושב שחברה היא משהו העומד בפני עצמו. הניסוח ''בפני עצמו'' לא לגמרי מדוייק. יש תפיסות, ביניהן התפיסה הפשיסטית, אבל גם אחרות, שאצלן לאדם אין כל משמעות או חשיבות אלא כחלק מהחברה- מהשלם. אני חייב להוסיף שאי אפשר לצבוע כל מדינה או חברה באופן לגמרי ברור. היה ברור שחברות טוטליטריות נוטות לייחס לעצמן ממשות וחשיבות ראשונית כחברה. גם אצלנו יש החושבים שליחיד אין משמעות ללא הקהילה אליה הוא שייך. בשביל איין רנד, שכבר אינני זוכר היטב את מה שכתבה, יש אינדיוידואלים- אין חברה. אם היא מדברת על חברה- אז זהו מס שפתיים אמריקאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניפגש אחרי שתקרא שוב את ראנד. אין אצלה חברה במובן הפאשיסטי של משהו שעומד בפני עצמו ושאין לאדם קיום אלא כחלק ממנו, אבל לטעמי יש אצלה חברה מובהקת למדי (קבוצת אנשים שפועלים בשיתוף פעולה ולמען אינטרסים משותפים, דואגים אחד לשני ואפילו מסכנים את חייהם אחד בשביל השני). אם אתה לא זוכר היטב את מה שראנד כתבה, אני לא חושב שזה הוגן לקבוע בצורה נחרצת שמשהו ממנו הוא ''מס שפתיים אמריקאי''. יש הרבה דברים רעים להגיד על ראנד, אבל אני לא חושב שאפשר לומר שהיא כתבה משהו כדי שיהיה ''מס שפתיים''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, אתה צודק. האמירה שלי על מס שפתיים אמריקאי היתה כללית יותר והתבססה, בגלל הזמן הרב שעבר מאז שקראתי משהו שלה, יותר על הסקת מסקנות לגבי האפשרות שתפיסתה יכולה בכלל להתייחס לחברה שאיננה רק אוסף של ממלאי פקודות ונותני פקודות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחברה האידאלית של ראנד אין כזה דבר, ''נותני פקודות'' ו''ממלאי פקודות''. יש רק ''סוחרים שמחליפים ערך בערך למטרות רווח הדדי ובאמצעות הסכמה הדדית''. אם יש דבר אחד שראנד סולדת ממנו בגלוי יותר מהרעיון של אדם שמשועבד בצורה כלשהי לאדם אחר, זה אדם שמשעבד אנשים אחרים. בכלל, נראה לי שאתה מתאמץ יותר מדי להפוך את ראנד למישהי שלא מכירה את המילה ''סולידריות'', ואת המילה ''אגואיזם'' למילה ''פסיכופתיות'' או ''חוסר אמפתיה מוחלט'' או משהו דומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני יותר מעשרים שנה קראתי שני רומאנים של איין ראנד- כמעיין המתגבר ומרד הנפילים. אחר כך קראתי משהו על הפילוסופיה שלה ומאד לא התרשמתי והיא נשמטה ממני. הרומנים שלה יותר משמעותיים בעיני מהתעסקותה בפילוסופיה. היות שברומאנים היא מנסה לטפל בחיים- אפשר לראות איך הפילוסופיה שלה מתורגלת למציאות כפי שהיא מנסה להציג אותה. הגישה שלה מאד לא אנושית (חלוקה שלה לאדם עליון ואדם בזוי- כמעט לא אדם)ולכן בהגדרה אין לה שום יחס אמיתי למילה סולידריות. לפני מספר דקות לקחתי את הספר "כמעין המתגבר" וקראתי את הנאום של רוארק בבית המשפט. הגברת הזאת חוצבת בשחור-לבן. "אלטרואיזם הוא תורה התובעת שאדם יחיה למען הזולת ויעמיד את הזולת מעל עצמו". זהו. או זה או שהאדם יתעלם לחלוטין מהזולת; אין אלטרואיזם מאוזן, אין חמלה, אין שאיבת הנאה מלעזור לאדם אחר- לאו דוקא נדבה; אין לעזור קצת, בלי שהנותן יבטל את עצמו. לעזור לו להצליח כמיטב יכולתו ולא שהוא יצליח כמיטב יכולתך. יש המון בוז לאנשים אצל איין ראנד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא קראתי את הפילוסופיה של ראנד. אני מעדיף לחשוב עליה בתור סופרת (שכותבת רומנים מאוד "רומנטיים", במובן של לא ריאליסטיים), לא בתור פילוסופית. אני לא ראיתי אצל ראנד חלוקה לאדם עליון ו"אדם בזוי". תוכל להצביע על מקום ביצוע החלוקה הזו? יותר חשוב, מה בעצם הופך את האדם הלא עליון ל"בזוי"? בקשר לנאום בית המשפט - אני חושש שלא הבנת את הנאום, ואתה מפרש את הציטוט בדרך שאתה מוצא לנכון. אין לראנד שום בעיה עם "שאיבת הנאה מלעזור לאדם אחר" (אגב, נשמע די אנוכי, מה?) אלא עם מצב שבו אדם נאלץ לעזור לאדם אחר למרות שהדבר רק מסב לו סבל. אני ממליץ לך, אם כבר אתה פותח את "כמעיין המתגבר", לקרוא בפרק 11 בחלק השני את הסצינה שבה רוארק בא לשכור את מלורי. אני חושב שהיא מביעה בצורה די ברורה את דעתה של ראנד על מה זו חמלה (אגב, לא נמאס כבר להשתמש במילה הזו?), ומראה איך אדם חי למען עצמו ובכל זאת לא "מתעלם לחלוטין מהזולת". יש אצל ראנד המון בוז לאנשים, כן. אבל הבוז הזה הוא לא מקרי, והוא גם לא מופנה כלפי החלשים (טוהי הוא לא חלש, והוא ללא ספק הדמות השטנית ביותר בכל ספריה, ועיקר הבוז מופנה אליו). הוא מופנה כלפי העלוקות - אלו שדורשים מאנשים אחרים לחיות במטרה לשרת אותם. אני אישית מקווה שעלוקות כאלו לא קיימות בעולם האמיתי, אבל כבר פגשתי אנשים שהתקרבו לזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שלאחר עשרות שנים אקרא שוב את הספר אם אהיה מסוגל. לא ראיתי את הספר הזה יותר מ-30 שנה. הרושם שנשאר לי בזכרון הוא זה שציינתי. המילה חמלה קיבלה קונוטציות קצת מגעילות בשנים האחרונות. אצלי היתה קיימת לה משמעות כפי ששמעתי מהרופאה שטיפלה באישתי לפני שניפטרה. היא דיברה על החמלה כרגש שבלעדיו קשה לרופא להיות רופא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תהפוך אותי לזה שגרם לך לקרוא את הספר (שאל את אביב י. (אני חושב שזה היה הוא) מתי הוא התגבר על הדחף לחנוק אותי). בכל מקרה, יש הרבה שקראו את הספר וקיבלו את הרושם שאתה מציין. אולי הם צודקים - בסופו של דבר, ספר (ואפילו כזה שבו צועקים עלייך את המסר, כמו אצל ראנד) ניתן לכמה פרשנויות. אצלי המילה ''חמלה'' מתקשרת אסוציאטיבית עם ''רחמים'', ולכן מאוד לא נעים לי לשמוע אותה כל הזמן. אני חייב להודות שגם אם אהיה במצב עגום אני לא אשמח אם מישהו יבוא ויגיד לי שהוא חומל עלי. יותר נחמד אם הוא יגיד שהוא מעריך אותי ורוצה לעזור לי להתגבר על המשבר מתוך אמונה שהייתי עושה דבר דומה בשבילו (אני לא חושב שעם גישה כזו תהיה לראנד בעיה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מפריד בין חמלה לרחמים. רחמים באים קצת מלמעלה. כשמישהו אומר שהוא מרחם על מישהו אחר, זה לא נשמע לי ממקום טוב. בשבילי חמלה לא באה כדי לנקות את המצפון; אולי רחמים באים משם. אם בת זוגך סובלת ממשהו אתה חש חמלה ומנסה לעזור. זהו פירוש סובייקטיבי לחלוטין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אני יכול לחשוב על מילים אחרות שבהן אני משתמש לתאר את זה (החל ב''אמפתיה'', עבור ב''אכפתיות'' וכלה ב''אהבה''), אבל אני אנסה לחשוב על הדוגמה שלך בפעם הבאה שהמילה הזו תגרום לי להתרתח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רחמים זה דבר נורא. חמלה קרובה מאוד לאמפתיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי יש את "כמעיין המתגבר" בבית, אבל כמו איציק, לא קראתי בו שנים רבות. מה שכן, אולי זה המקום להזהיר את כל הארכיטקטים הקוראים בספר שאם הם ינהגו כמו רוארק ויתכננו בתים מבלי לחשוב כלל על הצרכים של הקליינט ( נדמה לי שהוא התרברב על כך לגבי הבית הראשון שהוא תכנן), הם מפספסים לגמרי את מהות העבודה שלהם. וחוץ מזה, זיכרו: לא משנה כמה אתם מרגישים שדפקו לכם את היצירות, אין הצדקה לשימוש בדינמיט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים; לא הייתי הולך לקנות בית אצל רוארק, ואני גם לא רוצה להיות חבר שלו. לדעתי הוא חולה נפש. (הדמויות של "מרד הנפילים" טיפה יותר שפויות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר שפויות? פה אני ממש מסתמך על זיכרון עומם מהיותי תיכוניסט ( נדמה לי שקראתי את הספר כי חשבתי שהוא ספר מד"ב): אאז"נ הגיבורים, שכה מוחים נגד כפיה ופגיעה בזכות לרכוש, משתלטים על כל אמצעי השידור באמריקה כדי לשדר נאום פרוגרמטי ארוך כמיטב המסורת הסוציאליסטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בערך, אבל לא בדיוק: מה שקורה הוא שהסוציאליסטים המרושעים הם אלו שמתכננים נאום שכזה ("Mr. Thompson will give the people a report on the world crisis! Listen to mr. Thompson on every radio station and television channel at 8 P.M., on November 22!") והחוליגנים הקפיטליסטים סתם גונבים לו את השידור מתחת לאף. בפרופגנדה נלחמים בפרופגנדה (?)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהאבטיפוס לדמותו של רוארק הוא הארכיטקט המפורסם מאד פרנק ל. רייט. הייתי קונה אצלו בית, ולו רק כדי למכור אותו ברווח גדול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נדייק- האב-טיפוס הוא אולי1 לויד רייט כפי שאיין ראנד חשבה שהוא צריך להיות. 1 נדמה לי שהיא הכחישה את זה פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי ''אב'' ולא ''אבטיפוס''. אחרת קשה להבין איך הוא יצא אצלה כזה חתיך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוארק לא מתואר בשום מקום בתור חתיך. דווקא מהתיאורים הוא נשמע די מכוער. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, באמת. אתה לא רציני. רק גברים מסוגלים לעוורון כזה.:) איך אפשר לחשוב שהוא די מכוער? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גרי קופר מכוער בעינייך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליהוק גרוע (יש לו שם שיער שחור?!). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ברור בספר שהיא מתכוונת לחתיך אולימפי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלוואי שבשבילי הכל היה ברור כמו שהוא ברור לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלוואי שבשבילי היו הרבה יותר דברים ברורים, לא רק זוטות מסוג זה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. אז כמו שאמרתי צריכה להיות לאזרח זכות לרכוש, כלומר רכוש שהוא שלו ולמדינה אין זכות להשתמש בו. איך משהו זוכה להיקרא "הרכוש שלו" זה אולי כן העניין - מי קובע מהו רכושו? כמו שאתה אומר "משלמים לו". אז מה זה משנה אם מעסיק משלם לו או שמדינה משלמת לו? בסופו של דבר זה שלו. בדוגמא של נד - המדינה לא יכולה להגיד לו שילך מהמקלט, ואפילו לא להגיד לו כמה אנשים להכניס למקלט. הויכוח הוא על "גודל המקלט" (גובה המשכורת) שנד צריך לקבל. כנ"ל לגבי הדוגמא השנייה. (ושים לב שברוב המקרים נותנים מקום שווה לכל אחד, אם כי קשה להגיד למה זה אנלוגי - אין התחשבות בהבדלי הכנסות אבל גם אין התחשבות בהבדלים בצרכים. טוב, במעונות זה כנראה בגלל שאף אחד לא קנה את המקרר ולאף אחד אין 3 ילדים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כל כך הבנתי את ה"כנ"ל לגבי הדוגמה השניה". תוכל לפרט? המקלט של נד הוא דבר נתון (=רכוש שהתגלגל לידיו של נד בצורה זו או אחרת). אי אפשר להתחיל לשנות לו את גודל המקלט. אפשר רק לקבוע עבור נד איך מותר לו להשתמש במקלט. במקרה זה, להגביל את גובה המשכורת פירושו לקחת חלק מהמשכורת ולהשתמש בה לצרכים אחרים - להורות לנד להתחלק במקלט עם עוד אנשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנ''ל לגבי הדוגמא השנייה - לכל אחד יש מקום משלו במקרר. השאלה היא איך אתה מחלק את השטח. בדוגמא של נד כשדיברתי על גודל המקלט התכוונתי שאם המשכורת של נד (בעבר) שונה, אז הוא יוכל לקנות מקלט בגודל שונה, לא שמשנים את גודל המקלט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמעניין במקרר הוא לא המקום (אפשר להניח שיש לו קיבול אינסופי) אלא למי יש בעלות על החפצים שבמקרר... עזוב, נראה לי שמיצינו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |