בתשובה לרון בן-יעקב, 16/01/06 3:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שום דבר לא יסתור את העובדה שרבים מאיתנו נהנים מהמוסיקה של מר ווגנר, ושלמר ניטשה היו אי אלו רעיונות טובים. אז אולי לא צריך להתגונן כל כך. מותר לדון בצדדים ה''צורמים'' ביצירותיהם של השניים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אז אם להיות בוטה, איזה צד צורם ביצירה מבטא דיון בשאלה אם צ'מברליין העריץ או תיעב את וואגנר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ'מברליין, כמו וגנר, נסמך על אלמנטים בתוך היצירה, כמו גם ההבנה העצמית התרבותית שבתוכה היא נוצרה ובוצעה. אני באמת מבינה שדיון בפרטים שכאלו צורם לך. וידוי אישי: אני הייתי צריכה לעבור תהליך לימודי מסויים, על מנת להבין את הקשר בין האסתטיקה בסרטיה של לני ריפנשטל, ואלמנטים מהותיים בפאשיזם הנאצי. אני עדיין מסוגלת להנות מהסרטים שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, בכלל לא צורם לי דיון כזה. השאלה שלי היא באיזה שלב יפסק הדיון הזה? אני זוכר לפני כמה שנים מכתב חריף למערכת הני"ט שהעלה בדיוק את הנקודה הזו - כל כתבה על וואגנר איכשהו ניסחפה לנאציזם ולחרם הישראלי על המוסיקה שלו. וואגנר מת לפחות 50 שנה לפני שהיטלר ניבחר לקאנצלר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל עוד מישהו צריך אותו, אז הוא לא ייפסק. ואם הוא לא צורם לך, אז בכלל אין לנו בעיה. :-) והנה אתה מביא טיעון לאותו דיון. והתשובה שלי: חוץ ממה שנאמר במפורט בתגובה של א. ד.. וואגנר עצמו הבין את היצירה שלו כמשהו גרמני ייחודי. משהו שבמהותו הוא נעלה על תרבויות נחותות אחרות. משהו שצריך לבוא במקום מנדלסון ברטולדי. המיתוסים שהוא השתמש בהם והמוסיקה שחוברה להם נוצרו מתוך המחשבה הזו. כן, זו לאומנות של המאה ה19. אבל מעבר למה שהתרחש לאחר מכן בגרמניה, ההזרה של הפן המרכזי הזה בייצירתו היא דבר מובן. כאשר מבצעים את Die Meistersinger von Nürnberg בכל זאת צריכים להתמודד עם שורה כמו: "אתה מייצג את הרוח הגרמנית העליונה האמיתית". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניזכרתי שפעם כתבתי על המייסטרזינגר בתגובה 144688 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומני שביצירה הזו וואגנר השתמש בקטעי מוסיקה קדומים יותר, ממחבר מפורסם שהיה שייך לגילדת המוסיקאים. זה לפחות מה ששמעתי. גם כאן אנו עוסקים במיתוס שאינו קשור לאמת היסטורית. אנו עוסקים באביר שרוצה לשאת בת מעמד נמוך ממנו, ולהתקבל לגילדה של אביה. האם זה מקרי בעיניך שהאהוב המנצח הוא בן המעמד העליון? האיש שחסר כל נסיון מוסיקלי קולט ומבצע תוך זמן קצר יצירה שעולה על מה שבעל הניסיון אינו מגיע לקצותיה, ומוכתר כאמור בסוף כ"רוח הגרמנית העליונה האמיתית". האם וואגנר לא רצה להגיד משהו על יוצרי המוסיקה בני זמנו? את מי לדעתך יכול באקמסר (שם סכיני מצלצל) לייצג? ושלא יהיו טעויות, הפרשנות שלך ליצירה מאוד חביבה בעיני. אבל זה לא סותר פרשנויות "חברתיות" יותר (מהסוג שאינו שמור רק לוואגנר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שזו אנטישמיות של המאה ה-19, אבל זוהי בדיוק נקודת הזמן בו חל המעבר מאנטישמיות דתית-חברתית (אני לא אוהב אותם כי הם שונים ושילכו למקום אחר, לואגר), לאנטישמיות גזענית (היהודים הם מחלה חברתית מידבקת לשכניהם וחייבים להפטר מהם מיד). (אצל ניטשה יש את המעבר הזה, אבל הוא "זיהה" את המחלה במוסר היהודי-נוצרי ולא ביהודים עצמם). העובדה שואגנר חי לפני הנאציזם אינה סותרת את המניות שיש לו בנאציזם (לא מניות יסוד אבל מניות כבוד של אחד המייסדים). המיתולוגיה הגרמאנית (ארית) היא שעשתה את הקליק היטלר-ואגנר והיא שעמדה בלב האידיאולוגיה הנאצית. (אפשר להעלות השערה פרועה שהאנטישמיות הפסיכופטית של היטלר ניזונה גם מן העובדה שהיו מלומדים יהודים רבים בין אלו שחלקו על האמיתות ההיסטורית של המיתוסים הגרמאניים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"[לואגנר יש] מניות כבוד של אחד המייסדים," את זה, אני חושש, תצטרך להראות בצורה קצת יותר ברורה מאשר התמכרות מענגת לאוסף אסוציאציות חופשיות (אלא אם אתה מתאם כוונות עם המנטפק הקטן :). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הראיות שלי הן מה שתארת כ"אוסף אסוציאציות חופשיות". ואגנר היה אחד מאלו שעשו את הרומנטיקה של המיתולגיה הגרמאנית (ארית) לכל כך מרכזית בשיח הציבורי הגרמאני. והרומנטיקה הזו היתה אחד מעמודי היסוד של האידיאולוגיה הפולקיסטית הגרמנית (ודוק, כל המפלגות והתנועות הפוליטיות הפולקיסטיות היו נגועות באנטישמיות רשמית). גרוע מכך, ואגנר גם היה שותף לאפיון הגזעי של הרומנטיקה הזו בכך שטען שהיהודים אינם יכולים להתחבר לרוח הפולק הגרמני משום שאינם בני הגזע (וזאת כניגוד לעמדת הליברלים הגרמנים והגרמנים בני דת משה שראו עצמם קשורים לרוח הזאת באופן תרבותי). אני משער ששנאת היהודים של ואגנר נבעה יותר מרצון ההתבלטות והאקסצנטריות שלו מאשר מאנטישמיות של ממש, אבל טענתי היא שאי אפשר לתאר את ההתחברות של היטלר למורשת ואגנר כמקרית. מהי דעתך? אתה סבור שההתחברות הזאת היתה מקרית (נניח כמו חיבתו של היטלר למיוזיקלס אמריקאים)? ונכון, לכל זה אין קשר למוזיקה עצמה. נ.ב. המשפט על סוסים במתאוס פאסיון נועד דוקא למעט בחשיבות שיש ליחס להערתי הקודמת על בעלי החיים באופרות של ביירוית ולהודות בכך שאני מבין קטן מאוד באופרות וכלל לא התכוון לזלזול או ביטול. ביחס למרכזיות של יצירת ואגנר במוזיקה הקלאסית המודרנית אני מקבל את עדותם של מביני דבר (כולל אתה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עליך להביא בחשבון שלאנשים רבים (כולל אותי) צורם דוקא הרצון לסיים את הדיון הזה. כעובדה החרם על מוזיקאים גרמנים שחיו ופעלו תחת השלטון הנאצי לא הצליח לתפוס. דוקא ואגנר נתפס כסמל של הנאציזם ומסיבות טובות מאד. אישית, אני שמח שהמוזיקה שלו לא מדברת אלי יותר מדי. זה עניין של טעם וגם עניין של רמת הבנה במוזיקה (דרך אגב בעניין הסוסים ובהמות הבית יתכן שבלבלתי בין המתיאוס פאסיון לואגנר, אם כי בפסטיבלי ואגנר שנערכו לאחר מותו וכללו מחזורי אופרות שנמשכו ימים שלמים, אני חושב שנעשה שימוש ב"תפאורות" חיות). אני שמח משום שואגנר נתפס אצלי כמסמל שניים מן היסודות המרכזיים של הנאציזם: המהפכה הלאומית-גזעית עם תפאורת המיתולוגיה גרמאנית-טבטונית שלה והאנטישמיות החסלנית הרואה ביהודים סוג של מגיפה. ההתלהבות של היטלר מואגנר (הרבה יותר מאשר ניטשה או שופנהאואר) אינה מקרית. כנראה שואגנר, בניגוד לשתי השמות האחרים, מאפשר לתפוס אותו ברמה פשטנית ופרימיטיבית שהתאימה לאדם כמו היטלר שחיפש הצדקות לאיבות הפרימורדיאליות שלו. להתרשמותי אתה תופס את המוזיקה של ואגנר כאוצרת בתוכה מורכבות שהיא הרבה מעבר לסיפורי המסגרת האגדתיים (וזה בודאי נכון, גם ביחס לאופרות בכלל), אבל אינך יכול להתעלם מכך שבסופו של דבר להרבה מאוד אנשים ואגנר הוא ואגנר של היטלר ולא של ברנבוים. לדעתי, המצב הנוכחי בו מותר למכור ולהשמיע את ואגנר באופן חופשי, אך מוסדות מייצגים של המדינה אינם מנגנים אותו (מה שברגע זה כולל לדעתי רק את התזמורת הפילהרמונית וקול ישראל), הוא ראוי בהחלט. בסופו של דבר גם זה יעלם (מי זוכר היום את הרוח היעקובינית של נישואי פיגארו?). מה שיותר מפריע לי הוא שאנשים כמו בארנבויים אינם מסוגלים להזדהות עם כאבם של אנשים (גם אם הם מעטים) עד כדי נכונות לשלם מחיר מסויים עבור הזדהות זו. הדבר מעיד על עומק אהבת המוזיקה שלהם, שלא תמיד מאוזנת ע"י מספיק אהבת אדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב פעם אתה כותב דברים בנימה של בוז לא מוצדק. מחזור הטבעת נכתב מראש להשמעה רצופה במשך 4 ימים, זה כל הרעיון התמתי שלו. הפסטיבלים החלו עוד בימיו של ואגנר, בגלל שהוא תיכנן אותם, כולל בנין האופרה המיוחד, הקמת אגודות ואגנר ברחבי העולם (לאיסוף כספים) וכיוב'. אני לא רואה היכן רציתי לסיים את הדיון הזה. עצם קיומו אינו מפריע, לא לי ולא לאף אחד אחר (אני מקווה). אני תוהה רק מדוע זה הדבר היחידי או הבלעדי עליו מדברים (במיוחד אנשים שאף פעם לא שמעו את המוסיקה שלו, לא במיוחד אתה). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |