 |
לגבי הקשר בין מוות ולברה- אין ספק שמחשבות על מוות מחזקות (במקרים רבים, אך לא תמיד) את התייחסות הפרט לקבוצתו. אבל אני לא בטוחה שמהות הקשר הזה היא בהרגשת הפרט שהקבוצה ממשיכה את קיומו.
כשאני חושבת על הקבוצה שלי -מדינת ישראל, נניח- ובכן, אשמח מאוד לדעת שהיא תמשיך להתקיים אחרי מותי, אבל זה לא ממש מפיג את פחדי מהפסקת הקיום האישי שלי. ואני מניחה שזה כך גם אצל אנשים רבים אחרים.
אני חושבת שמהות הקשר בין אימת מוות וחיזוק השיוך הקבוצתי הוא אולי יותר לכיוון ההשרדותי, כלומר שבמהלך הפרה היסטוריה וההיסטוריה האנושית, אנשים התאחדו סביב זהות משותפת מול איום חיצוני כלשהו. זה מתחיל מקבוצות קטנות מול קבוצות קטנות אחרות (חמולה, שבט, עיר), והתרחב לקבוצות גדולות יותר (עם, מדינה), ואח"כ לקואליציות (של עמים/מדינות) מול קואליציות אחרות. [תזמינו לכדה"א חייזרים עוינים, ותראו איך כל האנושות מתאחדת מולם תוך דקות מרגע נחיתתם.]
איכשהו, ההיסמכות הרגשית על הקבוצה, בהקשר של איום קיומי לקבוצה, נכנסת גם למישור של מוות פרטי. איך בדיוק? אולי דרך זה שגם במצב של מחלה או שבר כלכלי פרטי, יש נטיה לפנות למשפחה הקרובה, והמורחבת. בחברות מאוחדות יחסית (כמו ישראל) יש גם פניות לציבור הרחב יותר (פניות באמצעי התקשורת לתרומות עבור ניתוח בחו"ל לחולה כלשהו, למשל). גם במצב של מצוקה נפשית מחפשים תמיכה מאדם אחר- כומר, פסיכולוג, או חבר טוב.
ולכן לדעתי, הפניה אל קבוצת השיוך היא אולי במהותה פניה שנובעת מדחף "חיובי" של חיפוש הגנה ועזרה מול איום, יותר מאשר שהיא פניה הנובעת באופן ישיר מדחף "שלילי" של שנאה ל"אחר". אלא שפעמים רבות האיום נובע מה"אחר", ואז נכנסת לתמונה השנאה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש