בתשובה להאייל האלמוני, 16/12/04 10:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
... כמעט שנה אחרי, והפאניקה שניכרת בדפים אלה, סביב השאלה "אוי ואבוי, מה יקרה בבית", נראית לי מגוחכת היום מאי פעם. התסריט הזהיר, שאותו הכנתי לפני הלידה, כלל הדבקת מספר טלפון של מד"א ושירות אמבולנסים על המקרר, למקרה שהמלווה שלי תצטרך לעשות טלפון דחוף. וכן היתה דאגה קלה על איך יורידו אותי, עם בטן כזו, 3 קומות למטה מהר-מהר כי העובר במצוקה, או משהו. בפועל, ירדתי בעצמי את המדרגות, מהר-מהר, עצבנית וחסרת שינה, והלכתי לבי"ח-קיבינימט לקבל אפידורל, כי עוצמת הצירים היתה חזקה מדי עבור השלב המוקדם שבו נמצאתי (שלב לטנטי), ופשוט לא אפשרה לי להירדם ליותר מ-5 דקות (הרווח בין ציר לציר). במצב סחוט כזה לא היה סיכוי שאצליח להתחיל לידה פעילה ולנהל אותה כמו שצריך. אז ניהלו לי אותה, על אפי ועל חמתי. (הרהור אישי: נמחק). הסכנה הגדולה ביותר שנשקפה לי לאחר הלידה נגעה לשימוש יתר בתחבושות מגנזיום. ואילו תינוקי סבל ביותר מהשהות הקצרה בתינוקייה (10 דקות בבוקר ו-10 דקות בערב, יחד איתי, לבדיקת רופא). בכי קולקטיבי זה דבר מידבק. הנזק המשותף הגדול ביותר שנגרם לשנינו גם יחד נבע מהמדיניות המטומטמת של חוסר ידע בהנקה בבי"ח ליס. זאת, בניגוד תמוה ל"סיירת ציצי" שנכנסה לחדר 5 פעמים ביום לשאול אם הוא כבר אכל או לא - אבל בלי שום ידע או דרך לעזור לי למקרה שהוא מתקשה לאכול. הרווח הגדול מהשהות בבית החולים, כמו בתל מונד ואבו כביר, היה שהיכרתי אנשים חדשים (אותם לא ראיתי מאז, וטוב שכך). סך הכל היה יופי, גם אם לא פיקניק ומסקנותיי הן שתיים: 1. לא כל דבר צריך לספר לכל העולם. 2. לא כל דבר צריך לספר לכל העולם. 3. לא לכל דבר יש שלוש מסקנות. 4. סיפורי לידה זה לא חומר לאייל (וטוב שכך). עוד מעט יהיה יומולדת שנה גם לבן של לב"פ, ובטח היא תיכנס לספר לכם איך הוא מתפתח יפה :-) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא, זה הוא שייכנס לספר איך היא משעממת אותו כל ערב בסיפורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה רשע ופויה עד מאד. והלידה שלי היתה קלה ונעימה ובבית חולים. והתינוקי שלי לא פחות מוצלח משל ברקת. כבר עומד לבד! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלי עדיין לא הגיע לזה. מעוכב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזל טוב ליומולדת שנה של הפעוט, והרבה הרבה נחת לך וגם לל.ב.פ. מסקנה מספר 4 שלך היא נכונה ואני לא רוצה לפתוח כאן מחדש את הנושא ואת הסיפורים האלה, אבל רציתי להעיר בכל זאת כמה דברים. מבחינתי העניין הראשון במעלה הוא לתת לתינוק מקסימום אפשרויות שרידה ובריאות. כל הסיפור של "לנהל לידה" ומי ינהל אותה, את או הם, ואיך, הוא אולי חשוב, אבל הוא מדרגת חשיבות שניה. עדיין במה שנוגע לבטיחות היילוד - בית החולים לוקח. וגם הסיפור הטראגי של התינוקת מהצפון, חו"ח, ל"ע, מאשש את זה, וזאת מבלי להיכנס לעניין הביש-מזל של לא-תכננו-כן-תכננו-ככה-יצא. יש איזושהי סתירה בין ההודעות, הודעה אחת מדברת על כך שהלידה התנהלה בנוכחות מיילדת ובלי רופא, ואילו האם אומרת שהיתה לבד חוץ מאישה היקר שהיה עסוק בטלפון. האם מדברת על כל מיני אוליים, אולי אם היתה מיילדת נסיונה היה עוזר ואולי אם היא עצמה היתה מתכננת לידת בית היא היתה לומדת מראש הרבה יותר וזה מה שהיה עוזר. אבל האולי הגדול שמרחף מעל לכל ושעליו היא אינה מדברת - אולי אם הלידה היתה בבית חולים והתינוקת היתה מקבלת עזרה *מיד*, מבלי לחכות את זמן הנסיעה, היא היתה היום בחיים. לפני כמה חודשים דיברה בטלויזיה רופאה ששמה לא זכור לי, שהיא בעלת תפקיד במשרד הבריאות (נדמה לי, או שבאחד מבתי החולים). היא אמרה דברים ש*אז* נשמעו לי גסי רוח - שיש קצת אגואיזם בהתעסקות האינסופית הזאת של הנשים בלידה עצמה, ושהן צריכות לזכור שהלידה היא אמצעי ולא מטרה. המטרה היא הילד, האדם הבא לעולם. כיום זה כבר לא נשמע לי כגסות רוח. (דובר שם גם משהו על ההבדלים בין הולנד לבינינו, ולמה הסטטיסטיקה משם לא טובה להסקת מסקנות לגבינו, חבל שאז לא שמתי כל כך לב למה שנאמר) טוב, אמרתי שאין לי כונה לפתוח את הנושא ובכל זאת פתחתי, ועכשיו אסיים ולא אוסיף עוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אז אם כבר לא התאפקת, איך אפשר שלא להזכיר לך, שהסטטיסטיקות המוצקות מדברות על בטיחות שווה או גבוהה יותר בבית, עבור לידות בסיכון נמוך1. אבל מה אני מתעקשת על העובדות - בפולניה מי שהולך יחף על הרצפה, מתקרר, וצריך לגרוב גרביים. לו אותה לידת בזק אומללה היתה מתרחשת בבית חולים, אולי הכל היה נראה אחרת. אותו הדבר, לו היתה מיילדת מקצועית בסביבה, ולא אחות סיעודית שהיתה במקרה שכנה והוזעקה לסייע לאחר מעשה (כך קרה). הסיפור הזה לא מאושש שום דבר, לבד מן העובדה העצובה שדברים כאלה קורים. אבל אם את מתעקשת, היה אפשר גם להסיק ממנו שתינוק שכבר נולד בבית, לא כדאי לטלטל לבית חולים - זה סיכון מיותר. 1 אבל באמת נרד מזה. נקווה שההורים לא יידעו עוד צער. ושלישית, עניין ה"אגואיזם" לא ברור לי. האם והתינוק הם דיאדה אחת, והתינוק נולד אל תוך חיים שהאם מנהלת, לטוב ולרע. כשם שאת ודומייך (אם קלטתי אותך נכון) תצדיקו כל החלטה "אגואיסטית" אחרת של האם, למשל לא להיניק (הא, תינוק צריך אמא רגועה!), כך אני תומכת בניסיון למנוע מן התינוק חשיפה, מזיקה לדעתי, למפל ההתערבויות של בית חולים1. אגב, יש בחירות "אגואיסטיות" אחרות שאני מבצעת יום יום, כמו לגור בלב העיר למשל, ולחשוף את תינוקי לסיכון גבוה למחלות בדרכי הנשימה. למה לא תזדעקי על זה? הסכנה הרבה יותר ברורה וממשית. 1 אבל בשנת 98 דוקטור ברונשטיין הציל את התאומים שנולדו פגים עם מום בלב של גברת לווינסקי שסבלה מרעלת הריון! נכון, ובאמת כל הכבוד לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להיות רגזנית אפשר תמיד, אבל בשביל להניק צריך תינוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומכאן נובעת הדילמה שלי - מצד אחד, אני מאמינה בכנות שלידה בבית היא מעשה לא אחראי. מצד שני, אני מכירה את ברקת, והיא אדם אחראי מאד (ואמא נהדרת, לא שזו חכמה עם כזה תינוק נסיך). אז נגרם לי דיסוננס קוגניטיבי קשה והחלטתי לא לחשוב על זה יותר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |