בתשובה לאביב י., 24/12/05 21:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1) נישואין חפוזים? האם אתה טוען שאחוזי הגירושין / נישואין לא מוצלחים יש להם מתאם חיובי לחופזה בנישואין? יש לך דרך לבסס את זה? 2) משפחות מסורתיות הן משפחות יציבות יותר - לא טענתי זאת. טענתי שפזילה החוצה מזיקה לנישואין. גם דתיים יכולים לפזול החוצה (מה רע עשיתי שהתבדחתי עם עמיתות לעבודה?) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1) לא חופזה כמו ההתיחסות אל הנישואין/הזוגיות כאל מוסד הכרחי (מן תחנה שהפרט *חייב* לעבור בה, ופחות חשוב את מי אוספים בדרך או חלל ריק ש*צריך* למלא במישהו וישא"ק) וברווקות כאל קללה נוראית שצריך להשמר מפניה. לא החופזה כמו תחושת ה"נאלצים לחיות עם" שמצליח להשתרבב לתאורים שלך (ושל אחרים) על מהות הזוגיות. נאלצים? חשבתי שרק למדינה יש כוח כפיה. ולא, אין לי דרך לבסס (אפילו לינק אין לי). 2) אז טוב. נשאר חלוקים לגבי מהי "פזילה החוצה". התיחסות אל בני המין השני כאל בני אדם כמוך (עמם עלול להיווצר קשר ידידות ברמה זו או אחרת) איננה "פזילה החוצה". בקרב החילונים יש יותר גירושין לא בגלל האפשרות "לפזול החוצה" אלא בגלל שהאופציה לפרק את הנישואין כאשר אלה מאמללים את הזוג/משפחה יותר מקובלת חברתית. אתה יכול להגיד ש*זה* רע, אבל זו לא עובדה אמפירית שמחזקת את הטענה שלך לגבי "פזילות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) הרצון להוליד ילדים קיים, והוא זה שמניע נשים, לפחות, לרצות להתחתן. והן כלל לא רצות להתחתן מהר. נהפוך הוא. הן רצות להתחתן אחרי ששנים הן לא מהרו לשום מקום וגילו שהשעון מתחיל לתקתק. 1ב) חתמת חוזה אז תקיים אותו. הלכת על נישואים - תן לזה צ'אנס. אם זה אסון - תפרק, אבל אם זה בסדר ויכול להיות נהדר אז תשקיע בלעשות אותו נהדר ולא בלחפש אפיקים אחרים להנאה. 2) הטענה שלי היא לא לגבי אחוז גירושין אלא לגבי אחוז נישואין מוצלחים. הגירושין הן רק מדד - לא מדויק. הטעננה שלי היא שזוגות אשר לא פוזלים החוצה יש להם סיכוי הרבה יותר גדול להצלחה בנישואין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) זה מרגש שאתה יודע מה מניע את הקולקטיב הנשי (זה מן סוג של אמבה?). 1ב) אפשר לשלוח את האלגוריתם הזה לאודטה או שיש לך זכויות יוצרים? 2) כאמור, הגירושין הם לא מדד מדויק או לא מדויק *לזה*. זה לא רלבנטי לטענה שלך. הטענה עצמה מובנת ואני פשוט לא מסכים איתה - דווקא הסקסיסט הנאבק בכוח ביצריו, שלא יכול לראות בנשים שום דבר מלבד אובייקט מיני (או תחליף פוטנציאלי לאישתו) יש לו סיכוי גדול יותר לכישלון חרוץ בחיי הנישואין (שזה כולל מקרים בהם הוא נשאר נשוי כל חייו). אם אתה מסכים שהיצר והמשיכה למין השני הם חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי, אז הנפק את הסטיקר: סובלימציה זה הכי אחי. אתה מציג גישה פסיכולוגיסטית הטוענת שלהכיר ביצרים שלך ולרמוס אותם עד עפר, זה הכי בריא לאדם ולאנשים הסובבים אותו. זו לא גישה פסיכולוגיסטית סבירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הדיבורים אלה על "השקעה" ועל "עבודה קשה", מוציאים את כל החשק. בשביל מה לעבור את החיים במאמץ סיזיפי כל כך? והמילה "תחזוקה", שהזכרת אותה כאן בכמה תגובות, עושה לי הרגשה שהנישואין הם מערכת ביוב שתוכננה באופן גרוע במיוחד. אז שוב, בשביל מה? נדמה לי שאתה מפספס בצורה קשה את המסר שאתה מנסה להעביר כאן, של הנישואין כדבר "נפלא, אבל...", וזה קורה משום שלאורך כל הדרך אתה יוצר רושם שה"אבל" חזק הרבה יותר מה"נפלא". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שציטט פה פעם, איזה אייל אלמוני חכם: "הוא, בבית החרושת של הטבע, בסך הכל פועל". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דניאלה שמי (נדמה לי) אמרה פעם שנישואין זה נסיון לפתור ביחד בעיות שלא היו מתעוררות אם היינו לבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי הנאה אמיתית באה רק ממאמץ. יש סיפור על הנסיכה העצובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בולשיט. (סליחה, אבל באמת שאין מילה אחרת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה ילדים שהצליחו לעשות משהו לבד ואת הנהרה הנסוכה על פניהם. תשווה את זה לפרצוף של המפונק שמרוב פינוק לא מסתדר עם החברה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם הסגנון החינוכי הזה הוא חלק מהטחורים והוא טוב אולי בשביל ילדים אבל לא בשביל נישואין (האמת היא שגם בשביל ילדים הוא די מיותר). לו הקב"ה היה רוצה שהבנאדם יהיה צנון או שהצנון יהיה בנאדם, הוא בטח היה מצליח ליצור הכלאה של זה בזה. עובדה היא שאדם הוא אדם וצנון הוא צנון, ואין טעם לערבב בין השניים ולטעון כי מן התערובת הזאת מתקבל קוויאר בלוגה משובח הראוי למסעדות חמישה מזלגות בפאריז. (הממ... *יש* חמישה מזלגות? עם המסעדות זה כמו עם הכוכבים והמלונות?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי הבלש האחרון שקראתי, מסעדות יוקרה הן 3 כוכבים. אבל מי סומך על בלשים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא צריך ילדים או מפונק - מספיק לי לראות את עצמי. לעתים קרובות אם משהו היה קשה לביצוע, ההצלחה גם תהיה יותר מהנה, אבל "הנאה אמיתית באה רק ממאמץ"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ראה ילדים שהצליחו לעשות משהו לבד ואת הנהרה הנסוכה על פניהם" - זהו שלב התפתחותי המגיע בד"כ בסביבות גיל שנתיים ומסתיים אצל רוב הילדים לכל היותר בסביבות גיל חמש. כשזה עובר להם, הם לומדים מהר מאוד את האמת שכולנו, המבוגרים, כבר יודעים: שהישג שבא ממאמץ גדול הוא מהנה (בתנאי שהמאמץ איננו גדול עד כדי כך שההתשה הורסת את ההנאה) - ושהישג שבא ללא שום מאמץ בכלל הוא המהנה ביותר. הטפות דתיות-חינוכיות הן עניין חשוב, מוערך וקדוש, אבל מה לעשות - אין להן שום קשר עם המציאות. כנ"ל לגבי אגדת ה"מפונק שמרוב פינוק לא מסתדר עם החברה". אין דבר כזה. אם תשווה את חייו של בן 13 מגונדר ומפונדרק שגר בוילה ברמה"ש ויש לו הכל והוא תמיד דורש מההורים עוד, לחיי בן גילו בבית פועלים בדימונה, הנאלץ לסדר את המיטות ולצחצח את הנעליים של אחיו הגדולים (אחרת הם יחטיפו לו סטירה או שתיים) - הילד מרמה"ש, מה לעשות, גם חייו טובים יותר, הוא גם מוערך יותר בחברה, ובדרך כלל גם העתיד הנשקף לו הוא ורוד יותר, הרבה יותר (לא מדובר על מקרי קצה בודדים, קוריוזיים, אלא על המסות הגדולות). זוהי האמת לאמיתה, גם אם המחנכים המוסרנים שבינינו היו רוצים שהאמת תהיה אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. תוכל לספר בכמה מילים את סיפור הנסיכה העצובה (אולי משהו ממנו זכור לי במעומעם מילדותי, לא יותר ממשהו)? ב. ואפילו אם הסיפור הוא יפה (וסיפורים הם יפים, במקרים רבים), ואפילו אם נוח להפיק ממנו מוסר השכל מרשים - סיפור, כידוע, הוא בסך הכל סיפור. עלי להצטרף לגדי, אם כי אני אנסה לבטא את זה בפחות חריפות: "הנאה אמיתית באה ממאמץ" - ברגע הראשון זה נשמע משכנע, זה טוב לשיעור חינוך בביה"ס, או לפעולה בתנועת הנוער או לשיחת מוטיבציה ע"י המנהל במקום העבודה. מבלי להתייחס אל הרושם שסגנון הדיבור שלך עושה לגביך עצמך וכנראה לגבי חייך - בשטח, עצוב ככל שזה יהיה וממה שאני לפחות ראיתי עד היום - וראיתי! - המנטרה הזאת פשוט לא עובדת. לפחות לא כשמדובר בנישואין. זוגות שהכרתי, שהיו עסוקים בריכוז רב ובמאמץ רב ב"זוגיות" וב"להיות מאושרים" - בדרך כלל היו מאוד בלתי מאושרים. זוגות מעטים שראיתי שיחסם אל החיים, ובכלל זה אל הנישואין, הוא קליל ובלתי מחייב - גם צעדם קליל יותר, מצחם פחות חרוש קמטים והם מחבבים את בני הזוג גם אחרי שנים לא מעטות. וכן, נכון - זה בתנאי שהקלילים האלה לא התגרשו קודם. אבל הזוגות המתאמצים שלא מתגרשים נראים כאילו יש להם טחורים המכאיבים עד כדי כך שאינם יכולים לשבת, וזה שהם ביחד לאורך שנים - זה רחוק מלהראות שטוב להם ביחד. הם נשארים ביחד כי "צריך", ו"צריך" - זה נורא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מילא ה''צריך'' להיות ביחד. אצל יעקב זה ''נאלצים'' להיות ביחד... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א) היא היתה עצובה וכל הרופאים לא פתרו את הבעיה. עד שבא הנסיך שהציע תרופה ודרש מאה קשיטה, אך סירב לקבלם מהמלך אלא רק מהנסיכה. סוף טוב הכל טוב: She's working - she's happy ב) אנחנו מדברים על משהו שונה לגמרי. גם הזוגות הקלילים מודעים לכך שעליהם להשקיע אחד בשני ולתת לפני שמקבלים. הסיבה שהם נראים כל כך טוב זה בגלל שהם עושים את המאמץ טוב, בלי להתאמץ.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כמה אציליים דבריו של המתפלל הקבוע המצוטט בסוף הכתבה: "זה פשוט גועל נפש, ומחלל את אווירת הקדושה במקום. צריך להיות אדם שפל במיוחד כדי להגיע להתפלל ובסוף לבלות עם פרוצה אוקראינית זולה, גויה ומטונפת." וכמה קדוש זה היה אם היו שם זונות יהודיות, יקרות ונקיות במקום גויות זולות ומטונפות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ, עכשיו שינית קצת את הגרסה: בשביל הנאה אמיתית לא חייבים להתאמץ - פשוט חייבים להשקיע משהו, שאתה קורא לו "מאמץ" וניתן להשקיע אותו בלי להתאמץ (כלומר, בלי קשיים, התמקדות בדבר אחד ובזבוז אנרגיה וזמן עליו). גם זה לא נכון, אבל פחות מקומם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפור עם הסוס העצוב של המלך יותר טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הסיפור עם הסוס העצוב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש פה איזו היתממות איילית גורפת. מה שמוזר, כי רוב המשתתפים בדיון מול יעקב (האומלל) מטיפים להשתחררות מפנטזיות שונות על אהבה וחיי נישואין, אבל נצמדים בחדווה לפנטזיה שלפיה מספיקה משיכה, כמה רגשות חיוביים הדדיים וקצת רצון טוב, והנה מתכון מושלם להגעה לחתונת הכסף. אז כמו שכותבות הבלוגריות הצעירות: לייק, הלו? זה ממש לא ככה, ומוזר שאני (מכולם...) צריכה לנסח את זה. יש מנעד גדול מאוד בין שני טיפוסי הזוגיות התיאורטיים שהוצגו כאן: הזוג ההרמוני שחי מאהבה ואוויר, והזוג הנרגן שנשאר יחד בשביל הילדים והולך לייעוץ פעמיים בשבוע. אף אחד לא מדבר על כך שחיים יחד יכולים פשוט להיות משעממים עד זרא (גם עם מישהו שאוהבים!). שעמום הוא מקפצה לחיפוש ריגושים חוץ-מערכתיים, גם ללא כוונת בגידה (ריקודים סלוניים עם חבר'ה מהמשרד?). המתאם שיש בין מתירנות וגירושין, אולי הוא בכלל מתאם בין שיעמום לבין שני הראשונים. ועוד: לא הוזכר פה שנישואין/חיים משותפים הם לא רק מערכת זוגית, אלא מערבים הורים בצורה אינטנסיבית, ובישראל הלחוצה והצפופה - גם קרובי משפחה אחרים, מגיסים ועד סבתות. זו מעורבות חונקת, לוחצת, מגירת זיעה - צריך להתארח בחגים אצל הצד הזה והצד השני, צריך להקשיב לעצות שלהם בכל התחומים ולהנהן, צריך לספוג הטפות על גידול ילדים בדרך של הורי הבעל/אשה וכולי. אז לפני שהבעל רב עם האשה (או ההפך), יש לו אלף סיבות לריב עם המשפחה שלה. ולומר שבעיות כאלו ואחרות צצות רק כשאין הרמוניה או "אהבה", זה לחיות במדינת אופוריה. ואחרון: לא הבנתי למה העלו כאן "אהבה". מדובר במושג שאלף אנשים ייתנו לו אלף משמעויות שונות. וזה בלי להתייחס לעובדה שלהרבה אוהבים אין שמץ של מושג מה עובר בראשו/ה של האהוב/ה. אפשר לאהוב מבלי להכיר, מבלי לתקשר באמת, מבלי לחוות אינטימיות, מבלי לדעת למה זקוק הצד השני. זו הצרה הצרורה של האהבה (הפעם בלי מרכאות), שהיא לפעמים רק התאהבות, ומתחזה ליותר מזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, ונזכרתי למה הגעתי לכתיבת התגובה הזו: הדיבורים של יעקב על צורך ב"עבודה" בתוך הזוגיות הולידו תגובות נזעמות בנוסח - אם צריך להתאמץ, זה לא שווה את זה! אז הנה עוד נוסחה הוליוודית שהפילה רבים בפח. כמוה כאמונה, שאינטימיות יכולה להיווצר אינסטנט, יש מאין. הפרשנות שלי ל"עבודה" של יעקב היא לאו דווקא ייעוץ זוגי או שיחות "יחסינו לאן". היא הפשרה האפורה: צד אחד רוצה לראות כדורגל, צד שני רוצה לראות סרט צרפתי, אז מתפשרים. מבאס, מרגיז, לא סקסי בכלל. לא קשור לעקרונות כמו חופש, אהבה, פתיחות, כנות, מלא בחשבונות של חנוונים. מי צריך את זה? אבל אי אפשר לחיות בזוגיות בלי להתפשר. ובשביל להתפשר צריך הרבה פעמים להתאמץ. וזה, אגב, כולל את בן הזוג שמבקש התחשבות בקנאה שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יעקב, למה עזבת! לעת עוזבו היתה לו עדנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כיוונת אלי, פספסת; אני יוצא נגד הגישה לפיה "הנאה אמיתית באה ממאמץ". אני לא שולל את זה שלפעמים צריך להתאמץ בשביל הנאה אמיתית (אם כי יש גם בני מזל שלא צריכים). אם לא כיוונת אלי, אני איתך (חלקית, אבל לא נלך לרב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא אליך - לרושם שעלה מחפיפת התגובות של משמיעי הקול בנושא (לא נלך לרב, זה pun intended?). ומי אמר שהמטרה בנישואין/קשר ממושך היא דווקא "הנאה"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי דיבר על נישואים? אני הגבתי לתגובה 357106. (כן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קבל תיקון - ההנאות המשובחות באות ממאמץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קבל תיקון: בולשיט בריבוע. (ברוך שובך!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנאות שמחזיקות לטווח ארוך? (אני רק דוגם זנבות לא סגורים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בולשיט בשלישית. שמע, אני חוזר על מה שאמרתי קודם: מאמץ הוא לא תנאי הכרחי להנאה, מכל סוג שהוא. זה תלוי בנסיבות. לפעמים צריך אותו במקום שבו אין גורמים מקדמים אחרים (כמו מזל). הסיבה שזה כל כך מרגיז אותי הוא שכבר נתקלתי בכל מני אנשים שטוענים שהנאות שלא נובעות ממאמץ הן "נחותות" במובן מסויים מאלו שכן נובעות ממאמץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמע, אנחנו חיים בחברה עם ערכים ששואבים בחוזקה מהפרוטסטנטיות. ע''ע ''צריך לסבול כדי להיות יפה'', ו''בא בקלות, הולך בקלות'' (האחרון נכון לפעמים, את הראשון לא בדקתי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעי, אלו לא חדשות גדולות שהחברה שלנו דפוקה בהרבה אספקטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בואי נאמר שיש אנשים שנהנים רק מדברים מאתגרים? מי לא שמע על אלו שמשחקים "קשים להשגה" כדי לעורר יותר תשוקה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שזוכר את הסרט "אתמול, היום מחר" עם מרצ'לו מסטוריאני וסופיה לורן. היה שם אחד שהיה לו רומן לוהט עם מישהי (רומן חסוי)- והיה צריך להשתחל פנימה דרך החלון וגם לצאת דרכו. כשבסוף הם הפכו לזוג רישמי, משהו במין לא הלך. היתה מבוכה גדולה ומרצ'לו מסטוריאני מצא פתרון: הוא היה משתחל דרך החלון ורק אז זה היה מצליח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא חושבת שראיתי את הסרט הזה, אבל הרעיון נפוץ ביותר - בסרטים ובחיים כאחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנאות כמעט אף פעם לא מחזיקות לטווח ארוך. זה לא מפתיע (אבולוציה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי. אפשר אולי להחליף במשפט של יעקב את המילה ''הנאה'' במילה ''סיפוק''. אם כי גם אז לא הייתי מסכימה לו במאה אחוז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני איתך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אביבה, ישר כח על דבריך הנכוחים. מי כמונו הנשואים ואבות לילדים יודעים כמה שאת צודקת בדבריך אלה, לעומת כל הזאטוטים שמגיבים כאן... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא מסוגל לרשום אפילו תגובונת קטנטנה בלי נימה של רברבנות התנשאות וזילזול? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להגיד את האמת בפרצוף, שיש כאן ילדים שמגיבים על נושאים שהם לא מבינים בהם מאומה, רחוק מהתנשאות ורברבנות וזלזול, ועוד באלמוניות מתחסדת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לא אלא להפנות אותך לגדולים וחכמים ממך תגובה 374085 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בטוחה שהבנתי את הפליק-פלאק (או רק את הפליק) - הפנית אותו בחזרה אל עצמך, על תקן "גדולים וחכמים"? גם בזה יש, אולי, איזושהי מידה זערורית של רברבנות, לא? :-] (או שאת/ה אייל/ה אחר/ת?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ומה בכלל את [אתה] מתערבת (או מתערבבת {או מתרברבת}) עם כל הסוגרי[י]ם המרגיזים/ות?! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעמיים-סוגריים, זה מרגיז אותך? זה מלידה או שזה התחיל בגיל ההתבגרות והחמיר לאחרונה? סליחה שאני מתערבת, זה רק מתוך אהבה ומרצון כן ואמיתי להיות לעזר. בעזר, כמו שאמר פעם עייזר, יש רק זי"ן אחד, אבל כזההההה!!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך לא, התשובה לשאלתך: "גם בזה יש, אולי, איזושהי מידה זערורית של רברבנות, לא?" - היא פשוט: "לא". האם הבנת למה אין כאן רברבנות? כי אני באמת שלא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, כפי שודאי שמת לב מהתפתחות הפתילון הזה, התשובה לשאלתך היא "לא" באלף רבתי; הוא באמת לא מסוגל. מאחר והתנהלותו זאת של האדון פז מתבטאת כמעט בכל הודעה שהוא שולח, עולה באופן טבעי השאלה ממה היא נובעת. התשובה היא, לדעתי, שמנקודת מבטו של העילוי פשוט לא ניתן לשייך את המאפיינים האלה לעצמו. עפ"י תפיסת עולמו טענתך משולה לטענה שהשמש מתרברבת בקרני הפז שלה, מתנשאת על הירח ומזלזלת בכוכבים, בשעה שהיא, ברוב טובה, אפילו אינה מבקשת שישתחוו לפניה יותר מפעמיים ביום. חפש בדיונים אחרים את המונח "בוחן מציאות לקוי" להבנה מעמיקה יותר של הבעיה (ופתרון אפשרי שלה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה תגובה 352627 והפתילון הקשור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכי סקסי זה כשיש שתי טלויזיות, וכשבאים הילדים - מספר הטלויזיות גדל בהתאם. לא קשור לעקרונות כמו חופש, אהבה, פתיחות וחנוונים. קשור בקצת יותר כסף בבנק - דבר שהוא תמיד טוב וסקסי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי לאכזב אותך, גם מי שיש לו כסף ל-3 או 5 טלוויזיות בבית (וחושב שזה הפתרון הראוי...) צריך להשתכנע קודם כל ששווה לו לקנות אותן עבור בן/בת הזוג. *זה* בהחלט קשור לפתיחות והתחשבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה הוא צריך לקנות אותן לבן/בת הזוג? למה לא לעצמו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה באמת משנה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה משנה לעניין ההתחשבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי זה משנה כי למעשה דיברו כאן (אם כי במובלע ובקיצור נמרץ) על צורות חיים שונות ועל השקפות שונות בנושא הזוגיות. השקפה אחת, המיושנת יותר, שבה "מישהו קונה למישהו", כאשר ברור למדי שבדרך החיים הישנה, היה מדובר בבעל שקונה לאשתו. ההשקפה האחרת, החדשה יותר, היא זו שבה בני הזוג חיים ביחד משום שיש ביניהם אהבה, משיכה (יש לקוות) ותחומי עניין משותפים, אבל לא תלות כלכלית שבה "הוא קונה לה". שניהם נושאים בעול משק הבית ושניהם נושאים בעול הכלכלי, ובנושאים מסויימים, והטלויזיה בכללם (הטלויזיה כפרט בודד המעיד על עקרונות כלליים יותר) - כל אחד דואג לצרכיו-הוא. (ואם תיכף, כמו בבדיחה על הסבא הגוסס, תבוא השאלה "אז מי קונה את הטלויזיות לילדים?", התשובה היא - זה לפי הערכים המנחים של שני ההורים ודרגת החשיבות שכל אחד משניהם מעניק לנושא) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |