בתשובה ליונתן, 18/09/01 0:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"אין פתרון מושלם כמו במתימטיקה" עד כמה "הפתרון" צריך להתגלות כלקוי על מנת שיעבור את סף אי הקבילות? אמפירית: 1 )הפרטנרים לפתרון הפרו כל הסכם אפשרי, גם וביחוד כשהלכנו לקראתם את כל הדרך. 2) המשיכו בהסתה נוראה כלפינו והרחיבוה לתחום הבינ"ל ("בישול" וועדת דרבן ועוד ועוד.) 3) חתירה לנדותינו בקהיליה הבינ"ל תוך הפצת שקרים פתולוגיים (שימוש באורניום ועוד ועוד) 4) הפכו את הנשק שניתן להם בשם הבטחות ללחימה בטרור, לאמצעי טרור . 5) תחת תהליך דינמי במשך השנים מאז אוסלו של שיכוך הלוחמנות הפלשתינאית כלפינו חל תהליך הפוך: לאחר ה"הלם" הראשוני של הפיכתנו את קבוצת המנודים הבינלאומית שישבה בטוניס לקבוצה מכובדת והענקת לגיטימציה בינ"ל להם, הרי מה שהצטייר כמעין רחשי תודה ראשוניים אינסטינקטיבים, הפך ל"וישמן ישורון ויבעט". העוינות הפלשתינאית כלפינו הלכה והתגברה, בדינמיקה מהופכת לדינמיקת השלום לה יחלנו, תוך הכנות והכשרה גוברות מצידם לעימות איתנו, במישור הצבאי, הבין ערבי, והבינ"ל. זה אשר למציאות האמפירית בשטח. גם מבחינת עיון מקיף בתהליכי הסכסוך הישראלי ערבי ורקעו הרחב, הרי שלא ניתן בהכרח להניח צד ערבי/פלשתינאי השואף לשיכוך הקונפליקט, אלא נהפוך הוא, מדובר בצד הנתון לפרספקטיבות תרבותיות היסטוריות הנטועות במציאות הפן ערבית, ובאתוס ההיסטורי של הלוחמה הממושכת בצלבנים. במקרה הטוב דובר על שיכוך זמני בעקבות השבת שטחים גזולים, אך גם בזה יריבינו לא הצליחו לעמוד. אשר להפסקת הטרור כרגע, על מנת להצטרף למחנה האנטי-טרור, הרי אין אבסורד גדול מזה. הדבר דומה למצב בו בין-לאדן היה מכריז על זניחת הטרור: האם אקט דקלרטיבי הצהרתי יכול למחוק הצטברות מעשים הרסניים חוזרים ונישנים, שארעו עד לרגע האחרון? משל לאנס או רוצח שברגע התהדקות הטבעת נגדו יוצא בהצהרה חגיגית שהוא מפסיק לאלתר את הרציחות ומעשי האונס ומצטרף למחנה שומרי החוק. ובמקרה של עראפת, לא רק למחנה שומרי החוק, אלא למחנה אוכפי החוק, לאלה הנילחמים בטרור. דומני שהטרור מטיבעו הוא לעיתים חסר יחוס עצמי, כחלק מזריעת אימה חסרת כתובת, בניגוד ללוחמה סדירה. אכן, גם בין-לאדן דומני התנער מאקטים טרוריסטים, בדומה לעראפת, אך ההצהרתיות (דיקלרטיביות) הזאת לא מפסיקה להפוך אותם לטרוריסטים , אלא נהפוך הוא, הופכת את פגיעתם לקשה יותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה שמדי פעם התפרסמו ספורדית תצלומים (שמשמעותן הוצנעה מייד), עוד ב-96 , של בוגרי קורסי הכשרת "כוחות השיטור" של הרשות, המניפים ידם כאיש אחד במועל יד נאצי (אולי מחווה לנאצים ועוזריהם, למשל המופתי חאג' אמין אל חוסייני) כבר אמרנו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לראות קשר בין עמדות היסטוריות מסוימות של השמאל הישראלי בשאלת חלוקת הארץ, ובין עמדותיה המסורתיות של הסוציאל-דמוקרטיה כפי שהיא מוכרת באירופה. השמאל המסורתי מוכוון בראש וראשונה כלפי שאלות כלכליות/חברתיות, תוך אימוץ גישות סוציאליות מסוימות ומוכרות. כך למשל, סביר ששלום עם סוריה, בה מודברים האיגודים המיקצועיים של הפועלים, היה עשוי לפתוח הארץ לעובדים זרים מסוריה ששכרם מזערי, ולהוות גורם פגיעה קשה (באופן מעשי) בזכויות הפועלים הישראליים כפי שהושגו והתפתחו עד כה. תכופות נקטה הסוציאל דמוקרטייה האירופית בעמדות ניציות, בעוד הימין, בעמדות יוניות בשאלות חוץ. כך, ב-1914 היו המפלגות הסוציאל דמוקרטיות, למשל זו הגרמנית, הגורמים הנלהבים והפטריוטיים ביותר ערב המלחמה. בזמן שלטון הסוציאל דמוקרטיה בצרפת ננקטה מדיניות מיליטנטית ביותר באלג'יר או הודו סין (כולל עינויים), נוזמה תקיפה ב-56 כלפי מצרים, בעוד הגוליזם הימני הוציא את צרפת מאלג'יר. מאידך בארה"ב מזוהה המפלגה הרפובליקנית עם התעשיות הכבדות, בין השאר תעשיות הנשק, דבר הגורר לעיתים יתר ניציות, אך הרפובליקנים הם שהוציאו את ארה"ב מוויטנאם, בעוד הדמוקרטים היכניסום לשם. הקשר בין הרפובליקנים לגורמי התעשייה הכבדה מתבטא בעצם הקמת המפלגה הרפובליקנית -על ידי אברהם לינקולן - בעוד האינטרסים הדרומיים נשענו על מערך אגררי חקלאי שנשען על עבדות. אולם בארץ דווקא השמאל מזוהה עם תעשיות הנשק הכבדות- היה זה שימעון פרס שהעלה בשנות ה- 70 את "חזון" ישראל כיצואנית נשק ראשונית בגודלה, דבר שיגרור עושר כלכלי ותעסוקת שפע("מכונית לכל פועל") הנובעים ישירות כתוצאה מהסתגלות כלכלית לאילוץ הבטחוני. בשנות ה-90 הועלה "חזון" אוסלו, בהתאם למסורת מסויימת שדגלה בכינון שלום כיעד מאז'ורי לאחר התבססות כלכלית וצבאית (למשל העוצמה הגרעינית של ישראל). בנוסף, היה כאן כמדומה יעד לחתור לחיסול לב הסיכסוך -הסתלקות הפלשתינאים מתביעותיהם ההיסטוריות - בין היתר כדי לנטרל ולבודד את ההשפעה המיליטנטית הסורית: שכן אלה שזכרו שמלחמת ששת הימים -באותה עת לא היתה ה"בעיה הפלשתינית" קיימת - היתה סכסוך עם סוריה על מקורות מים, סכסוך שגרר עד מהרה את הזירה הבין ערבית כולה - רצו, כיעד מרכזי, לנטרל את הסיוט של הזירה הצפונית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |