 |
אני בעיצומה של קריאת הספר (שליש אחרון) וחושבת שחוץ מהיותו מצחיק, הוא אחד הספרים העצובים והמדכאים שקראתי. אוירה דכאנית דטרמיניסטית שורה עליו: הדמויות הראשיות הן כאלו שמנסות לחצות קווים מעמדיים-חברתיים ונידונות (שוב, לא תמה קריאתי...) לבוז וכישלון מסוג זה או אחר. שתי הדמויות הראשיות (למעט המספר) חפצות בחיים אחרים לעצמן משהועיד להן גורלן ומעמדן החברתי. פומה מעוניין להחלץ מעוניו הפיזי, על ידי ניצול "עושר" רוחני תרבותי. הוא מעוניין להתפס כמי שעל אף מוצאו המפוקפק ועברו המגוחך הוא אדם אציל ברוח שניחן במידות מוסריות נעלות. אולם הוא אינו מוצג בספר כארכי-רמאי, מניפולטור מסוכן, אלא כנוכל עלוב ושנוא שמצליח להערים רק על דודו של המספר, התמים, טוב הלב ופשוט השכל. הדוד, מצידו, גם הוא שבוי במוסכמות חברתיות מעמדיות שאותן הוא מנסה, באופן גמלוני ובלתי מתוחכם, לפרוץ. חובתו המוסרית העליונה לכבד את אימו גרמה לו להכניס לביתו את פומה, בן טיפוחיה, ולהיות נתון לתחבולותיו. הוא אינו רוצה להתחתן, כפי שראוי לו מבחינת מעמדו ומחיובותו לבני ביתו, עם היורשת העשירה שאיננו אוהב. בניגוד לאותן מחויביות מוסריות כבןוכבעל אחוזה, הוא חפץ דווקא להקשיב לליבו ולשאת את האומנת העניה שאינה בת אצולה. שתי הדמויות הללו, כל אחת על פי דרכה, מוצגות במלוא גיחוכן וחוסר התוחלת שבמאמצהן. האם לא חוסר תוחלת שכזו מאפיין גם את האידיוט? אנו, כך אני שומעת את דברי דוסטוייבסקי, שבויים במגבלותינו המעמדיות, תרבויות, חברתיות-- ובראש ובראשונה – שבויים לעד במיגבלותינו הנפשיות והפסיכולוגיות. אני מוצאת את המחשבה הזו עצובה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש