בתשובה לכבשה, 12/12/05 9:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מצטער: הקישור נשבר בגלל המילה "תמונה:" בתוכו. בכלכלה הסינית היה סיפור מעניין: אחרי המהפכה, נעשה מאמץ לקולקטיביזציה, שהגיע לשיאו בתוכנית "הקפיצה הגדולה קדימה" בסוף שנות החמישים (בערך 1958-1961). הקפיצה הזו נועדה להביא את סין "בתוך עשר שנים" למעמד של מדינה מתועשת. בפועל, התחולל רעב איום שהוביל למותם של מליונים (כמה מליונים, על זה יש ויכוח), לצניחה של 10 אחוז בשנה אחת בתוצר, ולמעשה למעין "חצי הדחה" של מאו. בעקבות זאת, כונן משטר שהיה דומה מאוד למה שקרה אחרי שנת 1976 בסין – כלומר, בעיקר היתר לכלכלה חופשית יותר, קיום שווקים מקומיים, וכו' ברמה המקומית, ובין 1962-1965 הכלכלה צמחה במהירות. אחר כך, באה "מהפיכת התרבות" שניסתה במובנים שונים להשיב את הגלגל לאחור ולהחזיר את מאו ואת אלמנתו לשעתיד להגה השלטון, והסיפור חזר על עצמו: שקיעה כלכלית, מליונים הושלכו שוב לבתי הכלא לחינוך מחדש, וכן הלאה. אשר לשאלה "האם משהו שלא דומה למאואיזם... יכול היה לסחוף ולאגד מחדש את הסינים כמו הקיסרות" קשה לענות, גם משום שזו שאלה תיאורטית, וגם משום שהרעיון שאיגוד "כמו הקיסרות בימיה החזקים" הוא דבר רצוי הוא עניין שיש עליו חילוקי דיעות. העובדות הפשוטות הן שאפשר להשוות את טאיוואן או הונג-קונג, שיצאו מנקודת מוצא נמוכה דומה לסין, ולראות את התוצאות השונות. בטאיוון נקטו בשנת 1958, במקביל לקפיצה הגדולה קדימה, "רפורמה אגררית" שפעלה בדיוק בכיוון ההפוך מהקפיצה: במקום קולקטיביזציה, אפשרו לאיכרים להפוך לבעלים של אדמותיהם. התוצאות של הצעד הפשוט הזה – כן/לא בעלות על הקרקע, מדברות בעד עצמן. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |