![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני חושבת שחטאו של הפוסט-מודרניזם הוא גם נקודת החוזק שלו: הדה-קונסטרוקציה, אותה ביקורת לא בונה שאינה מאפשרת לשום דבר להתחמק ממנה, ומצד שני לא מביאה אף רעיון לשיפור. למעשה, הוא מצביע על דרך ללא מוצא וטוען שכל הדרכים מובילות אליה. | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
זאת אחת ההשקפות (אפוריה, כמו סוקרטס). אבל למעשה, רוב הפוסטמודריניסטים לא מתנגדים ל''סיפורים הקטנים'' אלא רק למטא-נראטיבים. גירץ, וינץ', ליוטר וחבריהם לא חושבים שאין אמיתות מקומיות, אלא שהן לא מצטרפות למתודה אחת גדולה או לסיפור אחד גדול. וכאן הם נכנסים ללולאה. | ![]() |
![]() |
![]() |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
![]() |
© כל הזכויות שמורות |