|
||||
|
||||
היות שאני גם חובב היסטוריה וגם עסקתי בה, כשאני שומע כינוי כמו פוסט מודרניסט, שנשמע קצת כמו קללה (לפחות לגבי מספר אנשים), אני רוצה לראות את מי קיללו בכינוי הזה ולראות על מה. בלי לקרוא משהו ממנו- לא אוכל להתייחס לזה אלא כמשהו שאיננו יותר מכינויים. קראתי מאד מזמן משהו של אדוארד סעיד. אינני זוכר שזה היה משהו שיכול היה להכלל במאמר שאנחנו מגיבים לו. |
|
||||
|
||||
טוב, לצערי אני לא יודע מספיק כדי לעזור. אני לא אוהב את הרעיונות של סעיד (וכן חושב שליוטר אומר דברים מעניינים), אבל ההיכרות שלי אינה מכלי ראשון. אולי אם מר ג. שמעון היה בסביבה... |
|
||||
|
||||
אנחנו כל הזמן רואים הכל בעיני הסכסוך הישראלי פלסטיני. אדוארד סעיד הוא היסטוריון הרבה מעבר לכך. |
|
||||
|
||||
כרגיל, אני לא חושב שהערך בוויקיפדיה מוצלח. בקיצור: הטענה הבסיסית של סעיד היא שאיש-הרוח כותב מנקודת-תצפית של הממסד המערבי, ובזה הוא לא רק מציג, אלא גם מייצג את גישתו של הממסד המערבי למזרח. הוא טוען שהמחקר התרבותי/היסטורי הוא יצירה מערבית, ומשקף את האינטרסים, הייצוגים ואופן החשיבה של האדם המערבי. במקרה של חקר המזרח, החוקר מייצג את השיח של האדם הקולוניאליסטי והפוסט-קולוניאליסטי. הוא טוען שהמערב המציא מערך של ייצוגים המייצג עבורו את "המזרח", והוא האוריינטליזם. הייצוג הזה הוא מערבי מטבעו, והוא תחליף לייצוג של המזרח האמיתי עצמו. התכנים של המזרח בייצוג המערבי הם כדתי ושבוי בכבלי המסורת, יחד עם תכנים סטריאוטיפים כמו: חושניות, עריצות, אי-דיוק ונחשלות. כך, המערב קובע את טבעו של המזרח, ואז חושב את הקביעה הזאת לממשות. הייצוג הזה הוא אמצעי ניצול: אם הייצוג הזה אמיתי, מן הראוי שהמערב ישלוט. בנוסף, יש למערב תועלת מייצוג זה כי הוא משתמש במזרח כ"אחר" שלו: כדי לעצב את זהותו העצמית נדרש המערב לבנות דמות של אחר המנוגד לו בתכונותיו. כאן משמשים לחלופין דימויים של "הפרא האציל" או של ייחוס תכונות שליליות בדרך של השלכה. הסכנה היא בכך שהמוכפף מפנים את התדמית שלו כפי שהמכפיף קבע אותה בשיח ההגמוני. |
|
||||
|
||||
בהקשר זה צריך להזכיר גם את הומי באבא: |
|
||||
|
||||
סעיד לא היה היסטריון בכלל. תחומו האקדמי היה ספרות אנגלית והשוואתית. [אבל למה להתנטפק כשאין אמת והכול נכון..] |
|
||||
|
||||
המרצה שלי להיסטוריה טען שחלק מההיסטוריונים הטובים ביותר כלל לא באו מתחום ההיסטוריה. |
|
||||
|
||||
יכול להיות (יהיה מוגזם לבקש דוגמאות להיסטוריונים כאלה?). אבל זה לא המקרה כאן. |
|
||||
|
||||
במובן הרחב, פוסט מודרניסט הוא מי שיוצא נגד שיטות חקירה פוזיטיביסטיות ויוצא נגד היסטוריה ''ישנה'' וסוציולוגיה ''ממסדית''. (יש יוצאי דופן כמו בני מוריס שמעיד על עצמו שהוא פוזיטביסט). במובן הצר יותר, פוסט מודרניסט הוא זה שמבקש לפרק את הנרטיבים הגדולים של המודרניות. מבקש לחשוף את מנגנוני ייצוגי התרבות, וכיצד הם מכוננים את הסדר החברתי ומשכפלים אותו. העיסוק שלו בעיקר בשטחי התרבות, כמובן עם קשר לתחומי דעת אחרים. בישראל עדי אופיר הוא אחד מדובריה המרכזיים של גישה זו. בעולם, אפשר למנות את פוקו (הוא עוסק הרבה בהיסטוריה), בורדריאר, ליוטר, ועוד. לטעמי אין הבדל גדול בין המובנים, רק שכאשר נוצרת גישה שיש לה אחיזה גדולה מאוד באקדמיה (כמו למשל, פוסט קולוניאליזם, שאחד מדובריה המרכזיים היה אדוארד סעיד) אז הגישה הזאת עומדת בפני עצמה, לצד המובן השני, כאשר שניהם חלק מהמובן הראשון. |
|
||||
|
||||
אתה מוזמן לקרוא את הספר של פוקו על ההיסטוריה של המיניות, או כל ההיסטוריה של מחלות הנפש. הפ"מ (למעשה, לא בדיוק פ"מ, אבל נרד מזה) כאן הוא בין השאר בעצם בחירת הנושאים: אלו בדיוק נושאים בהם *לא עסקה* "ההיסטוריה הרשמית" עד אז. |
|
||||
|
||||
מישהו קשר כבר את ההיסטוריוים החדשים בפוסט מודרניזם. זו כמובן חוסר הבנה בעבודתו של היסטוריון. |
|
||||
|
||||
פוקו עצמו כינה את עצמו "ארכיאולוג (או גיאולוג?) של תרבויות". |
|
||||
|
||||
ארכיאולוג או גניאולוג. לא גיאולוג. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |