 |
יתכן שהקהילה האלג'יראית בצרפת שונה, בעיקר בגלל שנות השלטון הצרפתי בארץ המוצא של המהגרים. אבל אני אינני מכיר את המקרה טוב מספיק.
אינני מקבל באופן מלא את הנראטיב הציוני, ולכן שמתי את המילה "חוזרים" במרכאות - השיבה היא, כמובן, מטאפורית. הכוונה הייתה שהיהודים הללו רואים עצמם כחלק מהעם היושב כאן. הם אינם רואים את עצמם כמהגרים, אלא כמי שבאים לארץ שלהם - ולכן ההתייחסות היא שונה. אני מצפה לקבל יותר כשאני בא לארץ שלי מאשר כשאני אורח בארצם של אחרים, אפילו אם אני מתכוון להתארח שם לכל החיים שלי. יתר על כן, למי שמהגר למדינה אחרת יש יותר הרגשה של "יש לי לאן לחזור" - פרט לפליטים, רוב המהגרים יכולים לחזור לארצות המוצא שלהם. עבור עולי ברה"מ, בהרבה מהמקרים, האופציה הזאת לא ממש הייתה קיימת בכל מקרה, ובנוסף על כך, הם לא בהכרח ראו בברה"מ (או מדינת חבר העמים הספציפית שלהם) בית אמיתי בין כה וכה, ולכן אפשרות החזרה הביתה לא הייתה קיימת. לכל היותר, הם יכלו להמשיך להגר למדינה אחרת.
(כן, יש רבים שחזרו למדינות ברה"מ לשעבר אחרי זמן קצר בארץ, אבל אני חושב שהאחוז שלהם הוא נמוך, ומדובר בעיקר באלו שהקשר שלהם לעם היהודי היה חלקי בלבד, או פחות).
כשאתה רואה איך צאצאיהם של מהגרים גרמנים לארה"ב, אנשים שאבותיהם באו מאירופה לפני מאה ומאתיים שנה, חוזרים לפתע לגלות את שורשיהם הגרמניים, להגדיר עצמם כגרמנים-אמריקאיים, ולנסות ליצור קשרים חדשים עם המולדת ועם המסורות הגרמניות, אתה מבין עד כמה חזק הקשר המיסטי הזה לעם, עבור אנשים רבים. למרות שאין שום הבדל בינם לבין יתר האמריקאים, למרות שלא היה להם קשר עם ה"מולדת" כבר מספר דורות, הם פתאום חוזרים לזה, פתאום אין להם ספק שיש להם קשר לגרמניה. הם אמנם לא מתכננים שיבה המונית לארץ האב, אבל הם כן מצפים לקשר הדדי מסויים בינם לבין גרמניה. אם זה פועל, למה שזה לא יהיה נכון לגבי יהודים שהתבוללו ברוסיה?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש