 |
ברכות על המאמר. אני חושב שצריך בכל הזדמנות לשבח את פועלם של עיתונאים כמו שלומי אלדר אשר הם הם נושאים על גבם את התפקיד של העיתונות כרשות הרביעית של הדמוקרטיה - רשות המידע.
דוקא שלומי אלדר (ולא כתבים ששכחו שהם עיתונאים ולא פוליטיקאים או שופטים) תרם בכתבתו על הזקנה והתרופות, להקמת נדבך נוסף של תמיכה בתכנית ההתנתקות השרונית.
יחד עם זאת ברצוני להסתייג מן הנימה המבצבצת מן המאמר. כאשר אתה אומר ש"כאשר ישראל מחסלת את יחיא עיאש, ... – צעדים שהם אכן בעלי תרומה מסוימת לביטחון מדינת ישראל – יש תמיד מפסידים (פת"ח) ומנצחים (חמאס), ...", מה אתה אומר, שלא היה צריך לחסל אותו?
אתה מתעלם באולימפיות מן העובדה שכל מדיניות היא בחירה בין אופציות לא טובות. זוהי הסיבה שתמיד תמיד בעקבות כל צעד שלטוני בעל משמעות, התומכים מצביעים על ההישגים והמתנגדים על המחיר. אני לא רואה באידיליה בה ישראל "מתאפקת" באולימפיות ונמנעת מחיסול טרוריסטים, אופציה שהיא בכלל אפשרית מצד ישראל.
גם התיאור הקשה של זוועות המעברים, אינו צריך להשכיח את העובדה שהזוועות האלו נובעות מכך שישראל אינה יכולה או אינה רוצה לבצע זוועה מוסרית נחוצה אחרת והיא הפסקה נחרצת של עבודת תושבי עזה בישראל לתקופה ממושכת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש