בתשובה למיכאל, 31/08/01 4:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נהניתי מאד לקרוא את האבחנה המאלפת. לאחר הקריאה התעוררה בי השאלה כיצד מתבצע המעבר מתפיסת הארגון את עצמו כדיאכרוני - לתפיסה סינכרונית. דוגמה אפשרית: הקיבוצים. ובעצם, האם ה-"התדרדרות" לתפיסה סינכרונית ומאבקים פנים-ארגוניים היא הכרחית? איך היא מושפעת מאירועים חיצוניים ומהאתגרים העומדים בפני הארגון? ולבסוף, האם יש מוסדות חסרי כל תודעה דיאכרונית, למשל שווקים פיננסיים? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שוק פיננסי אינו "מוסד" במובן של לכידות רקע (קוהסיביות) ומטלות אירגוניות משותפות (שהן הבסיס להקמת המוסד והרציונל למערכי שיתוף פעולה להפקת ערכים תוך תאום יצור וסינכרון תפוקה בין תת-קבוצות). שוק פיננסי, אם כן אינו קוהסיבי, אלה מצבור (אגרגציה) של גורמים (agents) שבמידה שקיימת ניראות של אחדות וסינכרון פעולה ביניהם, הרי הדבר הינו פרי תפיסה, בחלקה סוביקטיבית, של "מגמות" גלובליות ותוצאים סטטיסטיים (או אף סטוקסטיים)של אקומולציות "לוקליות" רבות. כתבתי ב-75 עבודה מפורטת המצביעה על התדרדרות - משיתוף פעולה המבוסס על תחרות (כלומר ציפיית כל פרט להגברת תגמוליו עקב הגברת מאמץ יצרני, כדרך ליצירת הפרש OUTPUT בינו לאחרים) למצב של עוינות בין פרטים, כשעוינות - בניגוד לתחרות- מוגדרת כבחירה באסטרטגיה של הורדת תפוקות הזולת כדרך ליצור הפרש כזה. לא אפרט כאן מנגנונים שונים, אך בעקרון, בחירת פרטים רבים באסטרטגיה של עוינות ולא באסטרטגיה של תחרות 1) מורידה את התפוקה הגלובלית 2) מצמצמת עוד יותר צווארי בקבוק ברמות פונקציונליות שונות (בעוד תחרות "מרחיבה" צווארי בקבוק, ומחלצת מדילמות צוואר בקבוקיות המטות לכוון אסטרטגיה עויינת). ברור כי שני אלה יוצרים מצב של דילול משאבים ומגבירות SCARCITY (דחק בתגמולים) באופן ההולך וגובר בתהליך משוב. אם כן, הצבת מחסומים מובנים מראש כלפי התרחבות צווארי בקבוק פונקציונליים (למעשה, כלפי התרחבות פונקציות שונות כתוצאה מיצור) מטה את חברי האירגון כלפי עוינות ומשחקי סך-0. הדבר מתקיים כאשר מדובר למשל באירגון ביורוקרטי מסוג כזה, שהיקף הפונקציות שלו ניקבעות באופן שרירותי (נאמר כתוצאה משיקולים קואליציונים פוליטיים,יצירת ג'ובים לאנ"ש וכד') במנותק משיקולי תפוקה, יעילות או שירות ואיכותו, דהיינו תוך דיסוסיאציה מתפוקה המוכונת לתועלת ה"צרכנים" במימדיה השונים. ככלל, מצבי "מחסום קבוע" או מומנטום של ירידה (או פיחות) בערכים במימדים שונים -לא בהכרח מטריאליים - למשל תקיפה ערכית חיצונית כמו במקרה של הקיבוצים (בניגוד למגמת הרחבה) עשויים ליצור תהליכי צמצום נוסף במכניזם שהינו מחזק עצמו (SELF REINFORCING), עשויים להוריד תפוקות, להגביר SCARCITY בערכים, וליצור עוינות הולכת וגוברת -על המערכים הנפשיים/קוגניטיביים המסויימים הנבנים או מועצמים בתפקוד (או אנטי-תפקוד) כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי על ירידה בכמות הערכים - במישור החומרי והלא חומרי - למשל פיחות ערכי במקרה של הקיבוצים: עקב שינויים משקיים שקיבוצים רבים לא היו ערוכים כלפיהם, נספגו הפסדים רבים, ופונקציות יצרניות שונות, כמו גם מערכי ערכים מסורתיים נתפסו מצד חבריהם כלא תואמים למציאות החדשה והמשתנית במהירות. בנוסף, הקיבוצים היו למעשה תחת חשיפה או הפגזה של ערכים שונים, חלקם אורבניים - באותה מציאות חדשה, וחלקם של ישובים קהילתיים "אינדיוידואליסטים" באוריינטציה ערכית, או אף של קבוצות חברתיות חדשות/ישנות שנטלו על עצמם תפקידי מפתח חלוציים/צבאיים שבעבר היו מאפיין מובהק של המעשה הציוני/קיבוצי. כך או כך, התוצא היה מצב "מעבר" מתמשך של תפיסה של צמצום והגברת דחק ונדירות בערכים (מטריאליים וערכיים/רגשיים) ובמשאבים - וכתוצאה מכך - הגברת העוינות ומאבקי סך 0 בין חברים, קואליציות מתהוות ומתפרקות לבקרים, ותפיסת-זמן סינכרונית/הווית, תוך שלילה מסויימת של עשייה/חשיבה/ומאמץ - רצופים ונמשכים בזמן. כלומר רדיקליזם הווי של קוצר-רוח קוגניטיבי, ושאיפה למערכי "אינסטנט" ערכיים/רוחניים במקרים רבים. וגם מידה הולכת וגוברת של חוסר סובלנות וצדקתנות קיומית -בניבדל מרטוריקת "סובלנות". (אני מדבר כאן על מורפולוגיה של תופעה הרווחת סטטיסטית, אך אין לראות בכך הכללה מקפת). אבל, וחשוב מכל, גם חברתנו נמצאת תחת מתקפה ערכית שוללנית מצד גורמים העוינים את כוחות החיות והיצירתיות שלנו, והשואפים לבלום התפתחותה, אם לא לאיינה כליל. או להפכינו לתלותיים - שליחי רצונם ומטרותיהם של "אדוני הארץ האוטנטיים". והרי ראינו שאף בלימת התפתחות -מביאה עד מהרה לכווץ הולך וגובר בתהליך המחזק עצמו: כווץ ערכי, הגברת מאבקי סך 0, חוסר תכליתיות טלאולוגית (דבר שכיניתי -"אטלייה") ו"רצון" חסר שדרה מוכוון מטרות משתנות במהירות - ולא מאמץ תכליתי רצוף בזמן חרף מכשולים. וכמובן - תפיסת הזמן הסינכרונית הופכת לדומיננטית, על בעיותיה המוספות. ברור שהיו כאן רבים שהיפנימו את המתקפה הערכית העויינת כלפינו, ואת שלילת הלגיטימציה האונטולוגית שלנו - והיפנו כלפי עצמם מרצון את החרב המצמצמת/גודמת המונפת כלפיהם, הפכוה למקור חיות שלילי של קיום בהווה ארוך ואקלקטי חסר בנייה, הווה של מינוריות קיומית בצד ארוגנטיות ביבים כוחנית, כשם שיש השואבים ערך הדוני במהותו -וכזה בלבד - מהשפלה חיצונית ועצמית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |