בתשובה להאייל האלמוני, 30/10/05 14:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
http://milano.arounder.com/category/fullscreen/IT000... ובעברית (או ארמית) - השליחיםFrom left to right: Bartholomew, Jacob, Andrew, Judas, Peter, John, Christ, Thomas, Jacob the Elder, Philip, Matthew, Simon, and Thaddeus. בר-תלמי (ברתולומאוס), נקרא גם נתנאל. יעקב בן-חלפַי, הקרוי גם "יעקב הקטן". אנדרי, הדייג, אחיו של פטרוס. יהודה איש קריות. שמעון, שכונה גם כֵּיפָא ("סלע"), או ביוונית פטרוס. יוחנן בן-זבדי, אחיו של יעקב הגדול. ישוע מנצרת. תומא (תומס). יעקב בן-זַבדַי, "יעקב הגדול". (ז'אק הקדוש של קומפוסטלה). פיליפוס מבית חסדא. מַתַּי לוי (מתאוס), בנו של חלפי (אלפאוס). שמעון הצדיק או הקנאי. תַדַי (תדאוס), הקרוי גם יהודה בן יעקב. אין להכחיש שדמותו של יוחנן (ג'והן) היא נשית. מאחר והפנים צוירו מתוך רישומים שעשה ליאונרדו של אנשים אמיתיים (על אחד הכמרים שפיקחו על עבודתו הוא איים שיעניק את פניו ליהודה איש קריות), יתכן והוא השתמש במודל אישה לציור דמותו של ג'והן. ההסבר היותר הגיוני הוא שונה. ליאונרדו דוקא התעניין במודלים של גברים נשיים וזה אינו המקרה היחיד של גבר נשי המופיע ביצירותיו. פעם רווחה תיאוריה שהמבע המיוחד של מונה ליזה נבע מכך שהיא בעצם גבר (למעשה ידוע מי היתה המודל לציור. אישתו של אחד מסוחרי פירנצה שהזמין את הדיוקן אך לא קיבל אותו בסופו של דבר). מרים המגדלית היתה בסעודת הסדר האחרונה של ישו עם שליחיו (לפחות לפי אחד מארבעת התיאורים. השתתפה בטקס רחיצת רגלי השליחים). אני לא יודע אם נשים וגברים ישבו יחד בליל הסדר בימי בית שני. כפי הנראה לא (ראה התיאור בהגדה של פסח). גם אצל בני תקופתם היוונים נשים לא השתתפו בסעודות אלא כבידור (נגניות, רקדניות ונערות ליווי). מה שלא בא בחשבון, הוא שליאונרדו התחכם בציור הסעודה האחרונה וניסה לבטא שם דעות כפרניות. יועצים כנסייתיים פיקחו בשבע עיניים על יצירות דתיות והמזמין לודוביקו ספורצה לא היה ידוע כאיש אנין הבוחל בשפיכות דמים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה.:) (אם כי אני חוזרת על טענתי שאתה יודע יותר מדי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא אני, זה הויקיפדיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו כן, זה אף פעם לא אתה. מכירים אותך כבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואסארי, ביוגראף בן תקופתו של דה וינצ'י שחיבר את חיי הציירים והפסלים והיה צייר מפורסם בעצמו, טען שליאונרדו העסיק נגנים וזמרים ואף ליצנים שיעלו חיוך על שפתיה של אשתו של פרנצ'סקו דל ג'וקונדו. כך ניטלה מהתמונה אותה עגמומיות הנסוכה בציורי דיוקנאות כה רבים, והיה בה שחוק כה נעים עד שבמראיה עלה האלוהי על האנושי ונחשבת הייתה חיה ממש. לאחר שעמל על הציור ארבע שנים הניחו בלתי מושלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה ליאונרדו צייר בדיוק את הרגע בו מתחלף מבע פניה המהורהר של המונה ליזה לחיוך. הוא השיג זאת ע"י "טשטוש" קצות השפתיים והעיניים של הדמות (Sfumato). כך נוצרה בתמונה הדינמיות שבמעבר מעצב לחיוך. גם רקע התמונה שהיה אמור להיות רקע סתמי, הפך אצל ליאונרדו לרישום ככל הנראה של נוף אמיתי מסביבת פירנצה ותורם אפקט דרמטי ואפל לתמונה. ליאונרדו כהרגלו משך את הדיוקן כל כך הרבה זמן שהמזמין התיאש ממנו. בסופו של דבר לקח ליאונרדו את התמונה איתו כאשר עבר לחצרו של מלך צרפת. מכאן יש 2 גרסאות איך זכו בה הצרפתים: א. מלך צרפת קנה ממנו את התמונה. ב. הוא הוריש את התמונה לעוזרו סאלאי. כאשר זה מת ללא יורשים התמונה עברה לרשות הממלכה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |