בתשובה לרודי וגנר, 12/10/05 10:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הכי מרגיזה אותי גרסתו של שלמה ידוב ל''ימים לבנים'' של לאה גולדברג. שיר מקסים אבל לגמרי לא בכיוון. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה הגדולה היא שהוא התייחס אליו, לדעתי, כמו לשיר ערש. כנראה בגלל האם הנרדמת במקום התינוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע? אצלי דווקא הגרסה הזו נתפשת כמלאה בשלווה, באמת כמו יום ארוך קייצי בכפר שלא עושים בו שום דבר. השיא דווקא בזמן שהלב מתפייס ונרגע הוא אכן בעייתי משהו, אבל אפשר אולי להבין אותו כ"קודם הלב רגש לרגע, אבל עכשיו התפייס ונרגע". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי השיר המקורי הוא על ניוון ומוות. דווקא השיא שלו נמצא במקום הנכון. הלב פועם עדיין "כמו תינוק, מזמר לעצמו" ובקרוב יפסיק "טרם סגור את עיניו", וכולי. ידוב אפילו שינה את סדר המלים כדי להדגיש את השלווה: "עת האם הלאה נרדמה ופסקה מזמר" כתבה לאה גולדברג, וידוב שינה ל"פסקה מזמר, נרדמה". השורה של גולדברג מסתיימת במצלול שמעורר אי-נוחות וחרדה וזו של ידוב באמהות ושלווה. אז יצא שיר מלא שלווה. יופי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המ... לא חשבתי עליו כך אף פעם. מעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום מה רק עכשיו הבחנתי בעניין של "האם ה*לאה*"... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לראות את זה גם כשאלה: "האם לאה נרדמה ופסקה מזמר?". אבל זה כבר טיפה יותר מדי אובר-חוכם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחת שכל שיריה היו מנוקדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממילא יש ה' הידיעה לפני ''לאה''. אבל זה בכל-זאת התבקש לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלא לדבר על ''עת'' לפני ''האם''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מזמר שיר ערשו", אגב. אפשר ללמד סנגוריה על יידוב: הרי גולדברג בעצמה מסווה את המסר הקשה של השיר מאחורי חזות שלווה. אז הוא בסך הכל משתף פעולה בהסוואה. אבל אני דוחה את הטענה הזו: השיר עושה את ההסוואה במידה מדויקת, ומסתדר בעצמו היטב. כשהוא מולחן כך ומושר, ההסוואה הופכת לציפוי שעווה קשה לקילוף. העניין הוא לא רק בכך שקל לפספס את המסר; גם אחרי שמכירים אותו, קשה *להרגיש* אותו באופן חי כששומעים את השיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטח כבר כתבתי את זה איפשהו באייל, אבל אמירות דומות תקפות גם לגבי ''על העיר עפות יונים'' של אלתרמן, שהלחין נחום היימן (ואמר אח''כ שהוא מצטער על שנתן לחן עליז כזה לשיר שמדבר על רגעיו האחרונים של אדם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן ניר כתב על זה במאמר דיון 1912 אבל גם הוא שם וגם את כאן נמנעים משום מה לצין את הלחן הנהדר של יוני רכטר לשיר הזה בביצוע חיים צינוביץ' בין היתר (לפני שהוא נשרף),אגב גם חנן יובל הלחין אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכירה את הלחן של רכטר. יש לך לינק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מתוך אלבום ההופעה המומלץ "העיקר זו הרומנטיקה". בקישור ניתן לשמוע קטע קצר מכל רצועה באלבום,אם תמתיני בסבלנות עד רצועה 5... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. זה ממש לא נשמע לי מוכר, וקשה להתרשם מקטע כה קצר.:) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביצוע רב הלהט והפאתוס של הפרברים הוא לא עליז בעיניי, ולא בלתי-ראוי לשיר על מוות. לי מפריע בשיר הזה משהו יותר בסיסי, שכתבתי בדיון 2127: היופי והקצב המסחרר של המנגינה מקשים מאוד להפנות קשב למילים. בעיה יותר טכנית, וממש זועקת, היא ההכפלה של המילה האחרונה בשורה הרביעית של כל בית, והוספת העותק השני לשורה הבאה. בבית הראשון זה יוצא סביר, אחר-כך נוצרים משפטים תמוהים ("מטפחת ומפולת ליל ניתכת"). אני לא יודע אם זו יוזמה של היימן או של יוסי חורי שעיבד: שמעתי פעם ברדיו ביצוע של חווה אלברשטיין, אולי ישן יותר, ללא ההכפלה הזו. פגיעה זעירה במוזיקה, רווח גדול במילים. הייתי פונה לאהוד מנור (אופס) או ליורם טהרלב ומזמין פזמון קצת פחות טעון עבור הלחן הזה. (ואחרי כל זה, תודה להיימן וחורי וניסים מנחם על שיר מופלא, יפהפה, נכס צאן ברזל.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא בביצוע של אלברשטיין כן שומעים הכפלה (לפחות בזה שמופיע, אאל''ט, ב''אני הולכת אלי''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יוסי חורי ואורי הרפז כבר לא. ובטונים צורמים. זה נשמע כל כך מופרך. היה יכול להתאים כמתיחת אחד באפריל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוקא נשמע כמו קלישאות פרידה של מאות להקות שהתפרקו לאורך ההיסטוריה. זה שלהקה מתפרקת אחרי כל כך הרבה שנים נשמע הרבה יותר סביר מהמקרה ההפוך, או בניסוחו של האדמו"ר ד. בואי: הבעייה העיקרית של זמר רוק היא שבניגוד ללהקה, הוא לא יכול להתפרק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל אתה יודע, זו לא להקת רוק. המוזיקה שלהם וההופעה שלהם הרי משדרות הרמוניה ענוגה, זבת חלב ודבש ניגר, ואמונה בלתי מתפשרת שמה שהיה, היה ועודנו כל כך יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי אנחנו כבר מספיק למודי ניסיון כדי לדעת שגם גדולי ההרמוניות על הבמה מסתירים מאבקי אגו מכוערים מאחורי הקלעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל אנחנו מדברים פה על הפרברים! (אם תכתוב עוד תגובה בפתיל, כנראה אחזור על עצמי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, חשבתי שעל הדודאים. טעות שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דודא אחד כבר מת, בשביל מה לריב איתו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דה, דה! ובקיצור - דודה! ____ בשורוק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יידוב אינו צבר והעברית אינה שפת אמו. אני משערת כי בהתאמת השיר והלחן הוא נעזר באנשים שעבדו עמו באותה תקופה - גרוניך, שם טוב לוי ואחרים. בנסיבות מסויימות קרה כך ששמעתי את הלחן תחילה, בלי המילים. הדבר היה כמה שנים טובות אחרי שהשיר הופק, אך לא ידעתי אז שהמילים הן מילות ''ימים לבנים''. אז, באותה שמיעה ראשונה, הוא נשמע לי לאו דווקא שלו אלא נוגה ומופנם. מאוחר יותר שמעתי את ההקלטה המוגמרת - ותחושתי היתה שהלחן דווקא משתלב היטב עם עומק משמעות שירה של גולדברג. מעולם, עד לקריאת פתיל זה, לא העליתי בדעתי שהשיר נשמע למישהו כמבטא שלווה, למרות שהמילה ''שלווה'' אכן מופיעה בו. מוזר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מנסה לחשוב על הלחן הזה בנפרד מהמלים, הוא באמת נשמע נוגה ומופנם. אבל נראה לי שהוא באיזשהו מקום מתנהל ''במקביל'' למלים, ולא נותן להן לדבר... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |