 |
|
 |
||
|
||||
 |
סיפורו של צד"ל והמצב בו נמצאים כיום אנשיו אינו סיפור של סיוע כושל - אלא סיפור קלאסי של הונאה והתנערות מכל אחריות. בעשרות מהלכים מצטברים (מכוונים או גם לא מתוכננים), במשך שנים רבות, יצרה מדינת ישראל ברית עם צד"ל ואנשיו. אבל ברגע שמדינת ישראל מצאה זאת לנוח לה, או למתאים לאינטרסים שלה, היא הפקירה את אנשי צד"ל ללא שמץ של היסוס או נקיפות מצפון. הנסיגה (בריחה) מלבנון היתה מתוכננת, ידועה מראש ומדינת ישראל התארגנה לקראתה בתיכנון מפורט ומסודר. אבל איש מהאחראים לנסיגה לא לקח על עצמו את האחריות לתת מענה לסיטואציה אליה יקלעו אנשי צד"ל. צה"ל נסוג - בלא שניתן כל מענה לגורלם של מי שהיו בעלי בריתנו במשך 20 שנים. למעשה הפקרנו אותם לטבח ושחיטה. אפילו את שער הכניסה אלינו לא פתחנו בזמן בכדי שיוכלו להציל את עצמם. (השער בגבול נחסם בפניהם בפקודה - ונפתח אחרי כמה שעות רק הודות לנוכחות התקשורת ושידור צילומים חיים בטלויזיה שהראו לובשי מדי צד"ל שחבריהם מצה"ל מונעים מהם כניסה). הנסיגה היתה מתוכננת, משמעותה היתה ברורה וכך גם העובדה שאנשי צד"ל יעמדו בפני בעיה קיומית אמיתית. כל הדברים היו ידועים מראש וצפויים - אבל אנו המשכנו להונות אותם. וכשהגיע הרגע - כל אותם קציני צה"ל וראשי מערכת הבטחון שיצרו ופיתחו במשך השנים קשרים ומחוייבויות הדדיות מול ועם אנשי צד"ל , כולם נעלמו מהשטח ברגע האמת. התירוצים שלהם, בדיעבד, נשמעים מוכרים. בכל ראיון שמעת את קציני צה"ל מגמגמים: "כבר לא הייתי בתפקיד..." , "זה לא היה סמכותי...", אני העלאתי זאת בדיון..." "הצעתי אבל לא קיבלו את עמדתי..." וכיוצ"ב. אוסף תירוצים - בלי כל קבלת אחריות. אגב, זה לא נעשה רק לאנשי צד"ל. זו דרכה של מדינת ישראל והמערכת השלטונית שלה כלפי כל אדם שפעל בשירותה ולמענה - ומשהו הסתבך. מרגע זה המערכת אינה לוקחת אחריות לבעיה. היא מפקירה את האדם לגורלו, בתקוה רק שדמו לא יותז עליה בגלוי. כך, למשל, התנכרה מדינת ישראל ליהודי מצרים שפעלו מטעמה ובשירותה והסתבכו בפרשת הריגול ו"העסק הביש" במצרים. גם כשאפשר היה לשחררם במסגרת חילופי אלפי השבויים והאסירים שנערכו אחרי מלחמת 67 בין ישראל למצרים - מדינת ישראל אפילו לא טרחה לבקש ממצרים את שיחרורם. כך התנכרה מדינת ישראל לפעילים האתיופיים שפעלו מטעמה לשם ארגון והעלאת יהודי אתיופיה. רק לאחרונה, לאחר שאנשים אלה נקטו צעדים משפטיים נגד המדינה - הסכימה המדינה להודות באחריות למצבם ולשלם להם את מעט הפרוטות שהם בקשו בעבור שנות עבודתם ולפצות את מי מביניהם שהפכו להיות נכים בעת שירותם אותנו. וכך גם מתנערת המדינה, אפילו היום, ממתן תשובה ישירה והוגנת לטענת שתי אלמנות הטייסים - שאין חולק על כך שחיל האויר הבטיח להם ולמשפחותיהם כי אם יהרגו בשירות המילואים כטייסים, הרי שמשפחותיהם תוכרנה כזכאיות לתמיכה כשארי אנשי קבע. שני הטייסים נהרגו, מפקדי חיל האויר מודים כיום כי התחייבו (והיה נהוג בחיל האויר להתחייב) שמשפחת טייס שיהרג לא תופקר לחיי עוני - אבל משאירע הדבר - כולם נעלמו ואינם, או שהם מסתתרים תחת תשובות כגון: "יש בעיית נהלים", "יש בעיית סמכויות", "צריך אישור הפרקליטות" ושאר תירוצי מנגון בירוקראטי המסתתר תחת תירוצי ניירת , במקום לתת מענה של הגינות ולקחת אחריות למחוייבות המדינה. הפתרון, או לפחות נסיון התמודדות עם בעייתם של אנשי צד"ל, החל רק הודות ליוזמות פרטיות שנקטו בהן אזרחים הגונים באופן פרטי - ולא מהתארגנות מסודרת של מוסדות המדינה. רק עכשו מכירה המדינה באחריותה. אבל למה לא עשתה זאת מהרגע הראשון ? למה לא נטלה אחריות מלאה מלכתחילה ? זה לא סיפור של מחדל. זה סיפור קבוע של התנהגות שיטתית. באופן קבוע מדינת ישראל הצליחה לפתח מנגנונים ציבוריים (זוללי משאבים) שכל כישרונם מתבטא בבריחה מאחריות, וכל התנהגותם היא התנערות והכחשה. זהו מצב מסוכן. הוא שובר את האימון הבסיסי שבין המדינה לבין האזרח, ותוצאות שבירת אימון כזה עלולות להיות קטלניות. לכן הגיע הרגע להסיק מסקנות כלפי האחראים למעשים והתכחשויות מסוג זה, כי אנו ראויים וזכאים למנגנון הגון יותר, אם חפצי חיים אנו (ואם ברצוננו לשמור על רקמת חיבור אמיתית בחברה הישראלית). פריד אברהם - פריצי |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לומר שהמדינה מתנכרת ל/כל/ מי שפעל למענה זה מוגזם, אבל רשימת הנבגדים שהעלית נכונה- ואפשר להוסיף לה גם את פולארד (ששערי השגרירות נסגרו בפניו כשניסה להימלט). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |