בתשובה לגילי, 30/09/05 4:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אכן היא מוגבלת. אבל זה לא אומר שבכתיבה המצב טוב יותר - תחשבי למשל על עשרות חקייני אתגר קרת (כל אחד ואחד מהם משוכנע שמצא את הקול הפנימי שלו, ושזה מה שהוא אומר). |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל לפחות בכתיבה או בכלל ב"יצירתיות" (מילה של אחיות טיפת חלב ומנחות קורסים לאיך-להיות-אשה?) למיניה, מר פרט מבטא את עצמו באמת, את עצמו נטו (ככל שזה אפשרי). ואילו באמצעות הבגדים מר פרט, ועוד הרבה יותר מזה הגברת פרט - מבטאים עצמם אגב הזרמת מצלצלין אל כיסיה של תעשיה צינית הנבנית על תמימותם (בלי קשר לגובה ההשקעה - זה כך בכל המחירים, בין אם ב"חמש שקל" מהונג-קונג ובין באופנה עילית) - עובדה המעמידה מראש את כל עניין ה"עצמיות" באור נלעג מעט. במובן זה אולי יש משהו יותר נקי ומכובד ואפילו יותר מעמיק - באחידות מדי מאו, בסין. אולי אחידות כזו מותירה זמן, מקום ואנרגיה לחיפוש דרכי ביטוי אינדיווידואליות יותר פנימיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסקה האחרונה שלך מאוד נכונה. אבל לגבי ההתחלה, בכלל לא ברור (ואם יש לך כוח אולי תנסי להוכיח) מדוע כתיבה יותר "יצירתית" מהתאמת תלבושת. האם מפני שאת מבינה את שפת המלים באופן ברור יותר? אגב, ילדי גן הם דוגמה נהדרת לעם שמבטא את עצמו דרך תלבושות בצורה אותנטית ושובת לב. יום אחד רוצים ללכת לגן בתחפושת של באטמן (אפילו שעדיין לא פורים), למחרת מתעקשים ללכת במשקפי שמש ומכנסי ג'ינס מתחת לשמלת בלט ורודה (יהיו שיאמרו כי שמלה ורודה היא גם כן תוצר של שטיפת מוח ג'נדריאלית וכולי וכולי, אבל העיקרון הוא השילובים המוזרים, ההתחפשות ביום יום והדבקות בתלבושת אחת כייצוג של "זהות" זמנית שהילד בודה לו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתאמת תלבושת (לעומת יצירת תלבושת, שהיא מלאכה מכובדת) אין הרבה משתנים לשחק איתם - מספר קטן של משתנים שמקבלים מספר לא גדול של ערכים. ואיזה שילוב מורכב לרוב ונחשב למנצח? זה שדומה כמה שיותר לשילוב שכבר הורכב על ידי מישהו אחר, שטעמו נחשב. אלו סיבות לא רעות לראות התאמת תלבושת כלא יצירתית במיוחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהיום האופנה כבר עברה לשיח הפוליטי במקום הדיבור, הכתיבה או האמנות. מה שהיה בולט במאבק של המתנחלים היה לא הסטיקרים שכבר שנשחקו, לא המאמריים שכבר נקראו ולא הדברים. פשוט בד בצבע כתום המזכיר מינוחים של עולם האופנה. הקיץ נראראה חצאיות וכיפות מלוות בסרט כתום. הו הצבע הכתום השאיר הרבה יותר אימפקט מניתוחים וטיעונים. למה באמת לאמץ את מיתרי הקול, או החשיבה המילולית, שאפשר לדבר בצבעים להבעת סולידריות. זה עובד בקבוצות ספורט. דווקא אני לא רואה באופנה המערבית משהו יותר מדי קולקטיבי, יש אמנם דברים זהים, אבל בוודאי יש בה יותר מגוון מכל חברה סגורה שאינה מערבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להאמין שיותר מקומץ אנשים באמת מחפש "ביטוי עצמי" בחנויות בגדים. אנשים לובשים בגדים כי כולם עושים את זה, כי זה נוח ובגלל שהם רוצים להיות יפים, לפי הסדר הזה בדיוק. לחפש להראות בצורה מסויימת בגלל שאתה רוצה שידעו שאתה <ככה וככה - למשל שייך לקבוצה האנשים הזאת והזאת>, על הנייר זה מתאים בול להגדרה של ביטוי עצמי, אבל אני בטוח שלא לזה התכוונתן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא, שקשה מאוד למצוא ''דרגת אפס'' בלבוש. אפילו ג'ינס וטי-שירט, בלויים ככל שיהיו, הם סוג של קלישאה אופנתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני מתלבשת, אני בוחרת את מה שיתאים למזג האוויר הנתון, וכיוון שמבחר זוגות המכנסיים שלי מצומצם להפליא, אני משתדלת לבחור חולצה שאיכשהו לא תצרום אתם יותר מדי. אין כאן שום ביטוי עצמי. ו-90% מהבגדים שיש לי באים מאחותי או מחברות, כי חנויות בגדים מדכאות אותי עד היסוד ואני לא מסוגלת לקנות בהן. אז גם כאן אין שום עניין של ביטוי עצמי. ואין לי מושג ירוק מה יש באופנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה קל? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |