בתשובה לד.ק., 19/09/05 13:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"תפיסה "רוחנית" של החיים, לפי המובן הנידון, אינה מובילה בהכרח למשפטי סיילם ולזניחת המתודה המדעית... הטבתן של התורות הניו-אייג'יות עם הפרט היא דבר לגיטימי. האם הן באמת מתיימרות ליותר מזה?" יש לי בעיה עם הטיעונים האלה. לפי תאורך המדע והרוחניות משלימים אחד את השני: האחד מספק "אימות וכימות" והשני מספק "אמונה יזומה" ו"הטבה עם הפרט". אם תורות הניו-אייג' היו מתרכזות באופן חד-משמעי באימון רוחני, זה היה המצב. אלה שלדעתי ולצערי אין זה כך. הניו-אייג', כמכלול, הפך להיות מצבור של אמונות, המקדש את האמונה בכל דבר. כל תורה, כשלעצמה, יכולה להיות לא-מזיקה (אולי אפילו מועילה). האפקט המצתבר הוא הרסני: להאמין בכל דבר, למרות (ואולי בגלל) שהוא לא "מדעי". הרוחניות לא דורשת ממני להכיר באמיתותה - אבל בדיוק הדרישה הזאת, שלא להכריע בין אמת והבל - שוחקת את הערכים שאני עומד עליהם, ספקנות והיגיון. השחיקה היא לא של תורה יחידה, אלה של המכלול. תפיסה "רוחנית" של החיים אינה מובילה בהכרח למשפטי סיילם - אבל היא פותחת להם את הדלת. מדוע *שלא* אתחשב במשפטם של שדים ורוחות אם אני מאמין בהם? מדוע עלי להתחשב בראיות הפיסיות על פני, נאמר, ראיות אסטרולוגיות? התופעה שאתה מתאר היא לדעתי לא "רוחניות" ולא אמונה בכל, אלה *חוסר* אמונה בכל. אתה מקבל את המדע כשנוח לך ותורות "רוחניות" בשאר הזמן. אולי אני חורץ משפט חמור מדי, אבל לדעתי זו "עצלנות רוחנית" ולא תפיסה קוהרנטית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הרשה לי לקשר בין הניו-אייג' לבין הפוסט-מודרניזם. אני לא הראשון שעשה את זה. הקשר הבולט ביניהם הוא תפיסת האמת שלהם. שניהם מהווים תגובה להלך הרוח ששלט במערב לפני כמאה שנה. טובי הפילוסופים דאז האמינו בלב שלם שבעזרת ההיגיון והמדע נוכל בקרוב לגלות את ה*אמת*, לפתור את כל הבעיות בעולם ועוד כהנה וכהנה. שאיפה נעלה. אלא שהדברים לא התגלגלו בדיוק כך. במישור המדעי באו התורות של הפיזיקה המודרנית ושינו את התפיסה המדעית. לא עוד "גילוי האמת" אלא פשוט מציאת מודלים עקביים ואלגנטיים. במישור הלוגי הגיע גדל והראה שמודוס פוננס אינו התשובה להכל. במישור הפוליטי הגיעו הנאציזם והפשיזם והקומוניזם והראו שאידיאולוגיות רציונליסטיות (גם אם לא רציונאליות במיוחד) יכולות להוביל לאסונות הכי גדולים שידעה האנושות יותר מהר מאשר לפתרון כל הבעיות. הריאקציה הרעיונית לכל המהפכים האלו הייתה שינוי מעמיק בתפיסת האמת. אתה רואה את זה אצל פילוסופים רבים במאה העשרים, בעיקר באכזיסטנציאליזם ובפוסט-מודרניזם של היבשת, אבל גם בפילוסופיה אנגלו-אמריקאית (בעיקר ויטגנשטיין, שאמנם היה אירופאי, אבל הניח את היסודות לפילוסופיה הזאת). אנשים התייאשו מהרעיון שיש אמת אחת ושמישהו יכול להחזיק בה. במקום זה התחילו לנסות למצוא את האמת בכל דבר. הרי למילים יש מובנים אפשריים רבים. אם מישהו אומר משהו, כמו רון האברד (סיינטולוגיה) או רודולף שטיינר (אנתרופוסופיה) או מישהו אחר עם תורה אלטרנטיבית, אולי עדיף למצוא את המובן שלפיו מה שהוא אומר הוא אמת, במקום להיצמד לפרדיגמה נוקשה. אתה צודק שקיימת "עצלנות רוחנית". אבל האם היא אינה קיימת בכל מקום? הפתרון הוא לא להיות עצלן בעצמך. דיברתי על סיינטולוגיה ועל אנתרופוסופיה מפני שהן תורות חדשות יחסית, אבל אני כלל לא חתום עליהן. (האמת, סיינטולוגיה עושה לי פריחה, אבל זה אני). אבל יש מגוון רחב של דרכים שאתה יכול לחקור, ואם תתאמץ ותתייגע, שכרך בצידך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכון שיש מכנים משותפים בין הפ''מ לבין הניו אייג'. אבל הייתי אומרת שהניו אייג' הוא לפ''מ מה שרבי מכר הם לספרות יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביום-יום אני נוטה להסכים איתך, אבל אני בטוח שיש דרכים חיוביות יותר להסתכל גם על הניו-אייג' (כמה מחבריי הטובים וכד'). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם כמה מחבריי הטובים. ופה ושם יש גם רבי מכר שאינם גרועים כל כך... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתובב עכשיו הסרט הזה "what the bleep do we know?" (אני לא יודע איך תרגמו אותו) שנראה לי מתחנן להיכנס לדיון הזה. הסרט כביכול מנסה להראות איך מתוך פיזיקת קוואנטים נובעות כל מיני מסקנות ניו-אייג'יות, ע"י זה שהוא מראיין פיזיקאים ובמקביל מראה סיפור אישי של בחורה ששינוי חשיבתי מוביל לשינוי בחייה. לי הסרט מאוד צרם בהתחלה. יש לי השכלה פילוסופית בסיסית וגישה מדעית, ואני רגיל שטענות שטוענים נובעות בצורה לוגית מהנחות. אבל זה לא מה שהסרט מנסה לעשות. בצורת דיון אופיינית לזרם הזה, הוא מעלה את הטענות שלו בצורה אסוציאטיבית מהמסקנות המדעיות, לא כנביעה לוגית. על פניו אפשר להתרעם. אבל מצד שני מי אמר שזו לא תקשורת לגיטימית? היא לא לטעם שלי במיוחד, אבל ניחא, הרבה דברים בעולם הזה הם לא לטעם שלי, למצער (אני האשם, לא העולם). הבעיה העיקרית היא שזה נראה כאילו הם נסמכים על היוקרה של המדע כדי לבסס את הטענות שלהם. וזה חבל. אם הטענות שלהם נכונות (ואני חושב שכן), זה מזיק לקייס שלהם להסתמך על המדע בדרך לא מדעית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה באמת יכול להיות בעייתי. אחת מחברותיי היא ניו אייג'ית מובהקת. היא מהטובות שבהן, מאוד אינטליגנטית, אבל גם לה יש נטייה להיאחז ב"ססמאות" מדעיות שאיננה מבינה כל עיקר וגם לא טורחת להבין. כשהוקינג הכריז על "כניעתו" בפני מכניקת הקוונטים, היא שמחה שמחת ניצחון, ובישרה על כך לאחיה, שהוא פרופ' לאסטרופיסיקה. ונורא נפגעה כששאל אותה, "מה זה איכפת לך?" מוזר. *באמת* אין לה מושג על מה מדובר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת, אני לא נגד כאלה קישורים אסוציאטיבים באופן כללי. גם לי, כשאני חושב על פיזיקת קוואנטים או על יחסות, או לחילופין נגיד על משפט גדל, אני מבין מזה דברים יותר ''נשגבים''. הם פשוט לא נובעים באופן ישיר או לוגי, אלא יותר סוגסטיבי. בגלל שמעורר הסוגסטיה הוא מתחום המדע, קל להתבלבל ולחשוב שגם הקשר אמור להיות לוגי, אבל לא כן היא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהטובות שבחברותייך או מהטובות שבניו אייג'יות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתיהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי אנשים שלא מבינים את מכניקת הקוונטים נוטים לתמצת אותה במשפט ''אין אמת מוחלטת'' או ''גם המדע הוא דבר יחסי'' (לא שאני מבינה אותה, אבל לפחות יודעת ששתי האמירות האלה הן סילוף שלה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שלא זה העניין לגבי אותה חברה. דווקא יש לה כבוד רב למדע (בכל זאת אחיה הגדול והגאון, את יודעת...). אצלה זה יותר התחושה שבמכניקת הקוונטים יש איזה ביטוי ל''חופש'' ובעיקר - למעורבות הצופה בנצפה, מה שנכון במידה מסוימת. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |