 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני כשלעצמי חולם מעט מאוד (אוקי, *זוכר* מעט חלומות ברגע ההתעוררות). רב חלומותי הם דווקא וריאציות על אירועים אפשריים בעתיד, ואינני זוכר שחוויתי אי-פעם בחלום סוג של דז'ה-וו של ארוע חזק (או אחר) מין העבר. כיצד זה מסתדר עם התיאוריה שלך? (אגב, האם גם כאן אתה חלוק עם האקדמיה, או שההסבר שהצגת הינו ההסבר הקאנוני לחלימה?) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאין ''הסבר קאנוני'' לחלימה, אבל ההסברים המקובלים לא עומדים בסתירה לתיאוריה של המדריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין מצב בו הארוע עליו אתה מדווח עומד בפני עצמו. כבר הזכרתי באחד המקומות כי ה"מוח", כעקרון עבודה מוטבע, לא נעצר ב"עכשיו" אלא, "עירבוב" הארועים העצביים ממייצר מציאות שעוד לא נחוותה. נתתי דוגמה את המתנת החתול לאבן במקום בו היא תיפול. הוא ממתין לה במקום בו "המוח" כבר ישנו כולל המועד הצפוי לנפילת האבן. כל זה נעשה על סמך הידע של החתול מארועים בליסטים קודמים. הזיכרון אינו רק הנתון עצמו, אלא גם הקצב שלו, העוצמה, היחסיות לסביבה ועוד מגוון עצום של נתונים. כולם שזורים בתוך ערמה אחת גדולה השמורה בתלמוס. שעולה ושממשיכה להתגלגל בקורטקס מעבר למצבו של הגירוי החיצוני. (אני רומז על שאלה שתשאל בעתיד. מה היא - יצירתיות- המצאה?) אתה מדווח על ארוע אחד שעלה ל"חלום". אתה טועה. עלו הרבה מאוד דברים. והקורטקס לא נעצר ב"ניתוח" ארועי העבר אלא יצר מציאות עתידית. זה כמובן גם לא נכון. לא המוח "יצר", אלא הנתונים עצמם, בהתגלגלותם בקורטקס מתחברים עם אחיהם ועם תוצאות התחברויותיהם עם אחרים, יוצרים צרופים חדשים שבהתאם לעוצמתם, מעוררים את התלמוס שממנו עולים בתגובה זכרונות אחרים הסמוכים לוגית או פיסית לזכרונות המעוררים כרגע בקורטקס ואולי גם בתלמוס כהמשכיות לתגובה ולמשלוח הקודם של זכרונות ממנו, מהתלמוס לקורטקס. ( יצא משפט ארוך. אין לי כוח לתקן ) הגיוני שאתה מדווח על העתיד כי הוא נחווה בקורטקס אחרי העבר ולכן הוא הכי סמוך ליקיצה. עליו קל יותר לדווח כי אז נפתחים החסמים לתלמוס והחוויה מהקורטקס מספיקה להרשם בזיכרון. אם היית ממשיך לישון, דהיינו היית עדיין תחת שליטת החסימה לתלמוס, לא בטוח שהיית יכול לדווח, כי לא היית זוכר. אינני זוכר שלאקדמיה יש תאוריה בנושא. בכל מקרה העיסוק בתכני חלומות שייך לתחומים יותר התנהגותיים - טיפוליים. המחקרים שהם "ממש" מדע, עוסקים בחלום ולא בתכניו. ככה בכל אופן נדמה לי. לעדותך כי לא חלמת חלום מסוג מסויים, אני מטיל בכך ספק. בכל מקרה אני מקנא בך. רוב המאושפזים כן חולמים כאלה חלומות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אם כן הסברך אודות המכניזם העומד בבסיס החלימה אינו "ממש" מדעי? בכל אופן, אם אנחנו מקבלים את ההסבר שהמדריך מציע, האם זה שומט את הקרקע מתחת לכל העיסוק הפסיכולוגי-טיפולי בחלומות. הרי אותה פעילות של "השלמת הקווים" שנתבלו הינה תחזוקתית, ומאחר והיא פשוט פועל יוצא של אורך חיים מוגבל של חלבונים, הרי שהיא גם אקראית למדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהפוך הוא. פעמיים, נהפוך הוא. 1. הנהפוך הוא הראשון - המחקרים הקיימים במקורות של האקדמיה הם לא "מדעיים". רובם, מחקרים של תצפית על ההתנהגות, בהם המדידות מתקבלות, לפעמים, מיד רביעית. אני מחזיר אותך לדברים שאמרו חברים על הניסוי עם השקפים. גם המחקרים "הטובים", שיש בהם תועלת לציבור, חושפים, בעיקר מיתאמים ומציעים סיבות לכל מתאם. מה שנכתב כאן על החלום הוא תיאוריה הנדסית. זהו הסבר מכני מוחלט. מקובל לחשוב שהמכניקה כפופה לידע המדעי. גלשתי. סליחה. 2. הנהפוך הוא השני, ככה בדיוק עובדים המטפלים. כל בניית "האני" היא תוצאה של הקווים, הקשרים ביניהם, ועוצמתם היחסית. החלומות, ששכיחותם היא תוצאה של עוצמת רישום "תוכנם", נותנים רמזים על מהן החוויות בהן כדאי לטפל כדי להשפיע לחיוב על ההתנהגות. הפסיכולוגים, באמצעות הטיפול, משנים למעשה תוצאות של זיכרונות באמצעות קישורים חדשים. ניקח לדוגמה את הפסיכואנליזה. בשיחה המתנהלת עם המטופל מוביל המטפל את התודעה של המטופל אל הזיכרונות שמעניינים אותו, את המטפל. כשיחליט שמצא, יתחיל לעורר אותם, את הזכרונות ואת כל מה שקשור אליהם בזיכרון. העלאת החוויה אל הזיכרון ודיון מחודש בה, מאפשרת למטפל לייצר לה חיבורים חדשים. קשרים חיוביים לאירוע שלילי, חוויה מתקנת. אחת הדרכים, למציאת הזיכרון המעניין היא שיחה על החלומות. על אף העובדה שהמטפל לא יודע את התיאוריה המוצגת כאן, זה בדיוק מה שהוא עושה. יתרה מכך, כל המטפלים , על גווניהם השונים, עושים כך. המטפלים ההתנהגותיים (ביהביוריסטים), אנחנו שומעים עליהם בטיפול בפוביות, הם מחברים הרגלים חיוביים, קווים חיוביים, לבעיות התנהגותיות באמצעות חזרות רבות על אותה פעולה. יציאה מהבית של מי שמפחד לצאת, תוך ליווי צמוד ויצירת חוויות חיוביות, כדי להגדיל את כמות הקווים עם הקשרים חיובים שתתעורר בכל פעם שמחליטים לצאת מהבית. לפני שמחליטים לצאת, הצורך לצאת "נודע לזיכרון", והוא בזמנו החופשי מחליט איזה זיכרונות יעלו. המטפל הפסיכולוגי עוזר לו, לזיכרון, "להחליט". שהרי הוא, הזיכרון, לא מחליט מתוך עצמו, אלא מתוך תכולתו. הטיפול אמור להשפיע על החלטות עתידיות באמצעות יצירת תכולה חיובית. המטפל יתקל בקושי במקומות בהם הזיכרון נרשם בגילים צעירים מאוד. לא לכל הממברנות יש את אותה יכולת לשמור. ויש הבדל בין רישום על שטח כמעט ריק לבין רישום על ממברנה עמוסה. הקושי הוא לא ברישום, אלא במציאה שלו וביכולת לשחק בו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |