|
א. החוק, כפי שאת בעצם אומרת בעצמך, אינו מתערב בשיקוליו של רה"מ ומשאיר את ההחלטה מתי לפטר שר ומתי לא בידיו, ולא הייתה כאן התרשלות של המחוקק שלא העלה על דעתו התפתחות שכזאת. ואע"פ כן חשין החליט שרה"מ מחויב לפטר את השר. באשר לערכי המוסר האוניברסליים, העובדה שיש שיקולים לכאן ולכאן, ושחשין החליט לבסוף מה שהחליט, רק מצדיקה את טענתי שהוא החליט לפי השקפת עולמו הפרטית. הרי מה גרם לו להעדיף את השיקול של מנהל תקין על שיקול חזקת החפות? התשובה ברורה: מאזני צדק פנימיים בלבו - כלומר השקפת עולמו הפרטית.
בכל אופן, איך שלא תסובבי את זה ההחלטה אינה מבוססת על החוק, וגם לא מתחייבת מהנורמות המוסריות המקובלות בישראל. אמנם תמיד אפשר לומר שמדובר בהחלטה שיפוטית מקצועית, אבל אז אנחנו סתם מאבדים את היכולת לדון בסוגייה.
ב. למה מדינת ישראל אינה יכולה לשלוט ביותר ממיליון בני אדם חסרי זכויות? אם אלה הם אויביה, היא צריכה לעשות מה שדרוש כדי להגן על עצמה, ואם דרוש לשלוט בהם - זה מה שהיא צריכה לעשות. ואם אינך רואה מה הביסוס לחשש שהם יפגעו כאשר ישראל לא תשלוט בהם יותר משהם עושית זאת היום, כנראה שום דבר שאוסיף כבר לא ישכנעך. האם לא ברור שאם רק יינתן להם חופש הפעולה הם יצטיידו בכלי נשק משוכללים יותר, יתארגנו לבצע פיגועי טרור תכופים יותר, יסיתו בנו את ילדיהם יותר וכו'? הרי לא חסרה להם מוטיבציה, ורק פעולות הסיכול של מערכת הביטחון מונעות מהם לממש את כל רצונם. ובכלל, היום, אחרי הניסיון של אוסלו, לא צריך לאמץ את ההיגיון יותר מדי ומספיק לבחון את העובדות: כל עוד לא ניתן להם חופש חלקי, הם זרקו עלינו אבנים. אחרי שניתן להם חופש חלקי, פוצצו לנו אוטובוסים.
ג. הדברים שאת אומרת אינם נכונים. בג"ץ קבע שהממשלה מחויבת לקיים את הוראות היועמ"ש לממשלה, לכן די בזה שהיועמ"ש קבע דבר מה כדי שבג"ץ יפסוק לטובת העותרים, גם אם הקביעה עצמה לא נראית לבהימ"ש הכרחית. אילו מצב העניינים שאת מתארת היה המצב במציאות, כל הבעיה לא הייתה נוצרת, שכן הממשלה הייתה יכולה לשכור איזה עו"ד פרטי שייעץ לה באופן קבוע וייצג אותה בבהימ"ש כשיעלה הצורך, ולהתעלם מהיועמ"ש. אבל לא זה המצב, כאמור.
|
|