בתשובה לירדן ניר, 21/08/01 12:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
צורת הפועל המשמשת בעברית של ימינו לציון הווה נקראת צורת הבינוני (participium, participle). משמעות המלה "בינוני": היא בין השם לפועל. משמעות הצורה היא פעלית, אך מאפייניה הדקדוקיים הם של השם. למשל, היא נוטה לפי מין ומספר, כמו שם התואר, ולא לפי גוף (,מין) ומספר, כמו הפועל. בהרבה שפות הינדואירופיות יש אפשרות ליצור פסוקית מקוצרת עם צורת הבינוני. בעברית, הצורה חייבת לקבל יידוע, אשר הוא מהמאפיינים של השם. אם כן, התהליך אינו "החלפת ש' בה"' אלא השמטת ש' ויידוע הבינוני. צורות הפועל בעבר ובעתיד, בהיותן צורות פעליות טהורות, לא מאפשרות בעברית אף אחד משני חלקי התהליך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מר לוינסון הנכבד, יפה חקרת ונאה דרשת; צורות הפועל בעבר ובעתיד אכן אינן מאפשרות ידוע הפועל - היות והללו אינן בצורת ובזמן הבינוני (הווה). יוצא אם כך, כי טענותיו של מר פטל מתמקדות בשאלת ה'אינו'/'אינה'/'אינם'/'אינן' וביכולת יידועם. למיטב ידיעתי ובהסתמך על חומר המונח לפניי, הרי שהמדובר באקט תקני לכל דבר 1. טענותיו של מר ניר אינן נהירות לי; איני זוכר ולו משפט ו/או מיקרה אחד, אשר בו בחרתי להשתמש ביידוע הפראטריטום (Praeteritum), כך שדוגמתו המובאת ['אנשים החתמו על מגילת העצמאות'] אינה מדוייקת. הנני חוזר בזאת פעם נוספת על בקשתי האמורה, ודורש מראה מקום ברור פרי תגובתי, אשר בו נפלה שגיאה מסוג זה. ט.ל.ח בברכה א. מאן 1 מובן מאליו כי יש לשים לב לשאלת הפיסוק, וזאת על מנת לתחם בין הפארטיציפ (Partizip) הראשון לבין משפטי הלוואי/טפל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא פסקתי לגבי תקניות, אלא טענתי לגבי מקובלות, טענה שעלה בידי להוכיחה היטב. אעיר כי למרות שבעברית המדוברת בישראל יש נטייה להשתמש ב''לא'' היכן שצריך להיות ''אין'', הרי שבכתיבתך יש שימוש ב''אין'' היכן שדווקא ''לא'' הוא המקובל (ושוב, אינני פוסק לגבי תקניות). דוגמא לכך קראתי באחת מתגובותיך אתמול, אך כרגע אינני זוכר אותה. נ.ב. כבר ביקשתי שלא לכנותני ''מר פטל''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיץ יקר, אנא קבל התנצלותי המלאה על השימוש בתואר 'מר', אשר נעשתה בתום לב ובכבוד הראוי. יחד עם זאת אבקשך להמציא מראה מקום מדוייק של טענתך זו כלפי 'אחת מתגובותיך אתמול' כהגדרתך. אזכירך כי כל המנעות מצידך מהבאת מראה מקום שכזה הינה ספקולטיבית ובלתי מדעית בעליל. אוסיף ואציין כי קביעתך בין ה'תקני' ל'מקובל' אינה מקובלת, בלשון ההמעטה, על פילולוגים ולינגוויסטים מקרב סגל המחקר של האקדמיה ללשון עברית בירושלים. בכבוד א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לתגובה זו: לניסוח "הפרדה זו הינה [...] אך *אין היא תוכל* לצאת אל הפועל". דומני שדוברי העברית כשפת-אם בישראל, רובם ככולם, היו מנסחים "היא לא תוכל". בניגוד לזמן הווה, בו בהחלט היו מתקבלים גם "אין היא יכולה" וגם "היא לא יכולה". לעניין "תקני" לעומת "מקובל", אני עושה שימוש במושגים אלה במשמעותם הנאיבית, שאני מקווה שהיא נהירה לך. אם יש צורך להסביר - אעשה זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השימוש ב"אין" לשלילת עבר/עתיד אינו תקני ואינו מקובל, פשוט מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר לוינסון הנכבד, שלילת העתיד בצורת שם הפועל (Infinitive) בשפה העברית אפשרית ותקנית - בהתאם לחומר המצוי בידי - גם אם אין הדבר 'מקובל' 1. יש בדעתי לפנות בזאת לאקדמיה העברית על מנת לקבל תשובה סופית בנדון. בידידות א. מאן 1 הגדרתך הנוספת בדבר ה'תקני' וה'מקובל' אינה תופסת כלל, היות ואף בתחביר (Syntax) ישנם וקיימים חוקים ברורים ומסויימים, גם אם באוזן צברית ו'גזעית' נשמע ומתקבל ניסוח מסויים כניסוח קאנוני ומיושן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלכסנדר, בענין שלילת העתיד: אם התכוונת לצורות כגון "אין לכתוב", אתה צודק, התכוונתי לצורת "יקטול" בלבד. בענין ההבחנה בין הלשון ה"תקנית" וה"מדוברת" - ההבדל קיים והוא די ברור, בהתאם להגדרות שנתתי. אין שום קשר בין זה לבין "צבריות"/"גזעיות" כלשהי. אין לנו (כאן אני מדבר כמייצג הבלשנות) קובץ חוקים ממצה של אף שפת אנוש טבעית. אנשי התחביר בעולם מנסים לבנות תיאוריה תחבירית של השפה, והסוף לא נראה באופק. כללים של שפה אמורים לקבוע לכל משפט אפשרי האם הוא דקדוקי או לא. מה שבדרך כלל מצוי בספרים המתארים שפה זה אוסף מבנים ותיאור שאף פעם אינו ממצה של השימוש במבנים. ובענין שפתך המיוחדת: אם אתה דובר ילידי של עברית, אתה תמיד יכול לטעון שיש לך דיאלקט מיוחד. דמיטרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמא נפלאה מפונולוגיה לתופעה בשפה המדוברת אשר לא תמצא התייחסות אליה בספרות האקדמיה: ההבדל בהגיה בין המלים "שמרתי" ו"ירדתי". "שמרתי" נהגה "shamarti". "ירדתי" נהגה "yaradeti", עם הכנסת תנועת "e" בין d ל-t. אם ספר דקדוק כלשהו טוען שהמלה הזאת נהגית בעברית מודרנית "yaradti" (כי הרי הדל"ת מנוקדת בשווא נח), הריהו טועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא אומר yaradti... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה לפרש טיפה את המושגים של מיץ פטל: "תקני" - נכון עפ"י קביעת האקדמיה ללשון העברית. התקניות קלה מאוד להגדרה בפונטיקה ומורפולוגיה, אך די בלתי-אפשרית בתחביר. כמה כללים שלא תכתוב, תמיד יהיה משפט חוקי לפי כל הכללים ש"לא נשמע טוב". "מקובל" - דקדוקי בעברית מודרנית עפ"י שיפוטי דובריה הילידיים. בדרך כלל, הדוברים לא חולקים בענין דקדוקיות משפט נתון. אם כמה דוברים אומרים שהמשפט אינו דקדוקי, מקבלים את קביעתם. בתור הדוברים של השפה, אין הם צריכים להצדיק את קביעתם בעזרת כללים כלשהם, שכן אלו נמצאים בראשם בחלק האחראי על השפה, ועצם פסילתם את המשפט מראה שיש כלל כלשהו האוסר אותו. האבחנה מקובלת על כולם, שכן ההגדרות פשוט שונות. ההבדל הוא שבעוד הבלשנות המסורתית (האקדמיה ללשון העברית) מתמקדת ב"תקני", הבלשנות המודרנית (אוניברסיטת ת"א) מתמקדת ב"מקובל" כנושא למחקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למספר את התגובות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, לא זכור לי שיידעת פועל בעבר או בעתיד1; אם רשמתי דבר כזה, אני חוזר בי ומתנצל. ניסיתי לתקן אותך על יידוע 'אינו', וכדי להבהיר את הסוגיה, ואת הכלל שנראה לי תקף, פירטתי גם באשר ליידוע פעלים שלא בהווה. אכן, אתמול בערב (לאחר כתיבת הודעתי הקודמת) הבנתי פתאום את ההגיון שעומד בבסיס הכלל; אך דמיטרי לווינסון הקדימני וגזל לי את התהילה המסויימת (ברכות, דימה!). באשר לתקניות של יידוע "אינו": לאחר שדמיטרי נתן לי את הכוח המשכר (כדובר עברית ילידי) לקבוע מה נכון ומה לא, הריני לנצל אותו באופן בוטה ולהכריז על "האינו" כבלתי-דקדוקי בעליל. יותר ברצינות, כמובן שיש לשאול עוד כמה דוברים ילידיים. אשמח (באמת!) לדעת מה המקורות שבידיך הטוענים אחרת. שוב, דוגמה נגדית שתגרום לי לקנות כובע כדי לאכול אותו תהיה טקסט עברי אמין שבו מופיעה הצורה. בעברית מדוברת ברור שהיא לא מופיעה (בעברית מדוברת כמעט לא משתמשים בשלילה עם "אין", ועוד פחות משתמשים בשעבוד עם "ה"). אם תראה לי מסמך של האקדמיה שקובע שהצורה תקנית, אהיה מופתע מאוד, אבל (בהעדר סימוכין מטקסט כלשהו) אפטור זאת כגחמה מגחמות המוסד הזה. 1 רק למען סקרנותי החולנית: האם אכן מקובל להשתמש במונח "פרטריטום" לצורת העבר בעברית, בה אין צורות עבר אחרות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקווה שזה בכיוון חלום חלמתי ופתר אין אתו (בראשית מא טז) תבן אין ניתן לעבדיך (שמות ח טז) אבל אין היא אבלה וכשהיא אבלה... (מסכת כתובות) כל שהולד שלו אין היא בושה הימנו (מסכת יבמות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדגמת שימוש ב"אין" לשלילת פועל בהווה. לכך יכולת להביא דוגמאות גם מהאייל, היות שזה מקובל ועדיין די נפוץ. אלכסנדר מאן מנסה לטעון לחוקיות "אין היא תוכל". (ואינני יודע מדוע הוא מצא לנכון להזכיר את שלילת שם-הפועל בעזרת "אין", כמו "אין לפצח גרעינים" - צורה מקובלת אך שאיננה ממן העניין. האם היה כאן נסיון לבלבל ולהתל?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי אין המלך יוכל אצכם דבר - ירמיהו לח הלא אין איש יוכל לפדות בממון - תהילים מט |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאיזו מהדורה של תהילים הוצאת את זה? אצלי בתהילים מט אין פסוק כזה... אולי יש לנו תרגומים שונים... (בדוק שוב). לגבי ירמיהו הלחלוחי - אני מכריז בזאת כי מדובר בטעות-העתקה, ובמקור נאמר שם "יכול". ועדיין: יפה, זה בהחלט בכיוון! היות שהפועל "יכול" הוא חריג, לא הייתי גוזר מהציטטה מירמיהו היתר גורף להשתמש ב"אין" עם פעלים בעתיד, אלא רק עם פועל זה (כפי שאכן עשה אלכסנדר-ירמיהו מאן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויאמר המלך צדקיהו הנה-הוא בידכם כי-אין המלך יוכל אתכם דבר - ירמיהו פרק לח כי הלא אין איש יוכל לפדות בממון את אחיו מן המיתה - תהלים פרק מט (מצודת דוד) ועוד אחד: אין נוכל לאמר שבכל בקיאין - משנה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פשוט לא מצליח למצוא את זה בפרק מ"ט (למרות שפע אזכורים של השורש פדה). אולי תתן לי מס' פסוק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשכתבתי מצודת דוד התכוונתי לפירוש שלו לתהילים מט ח | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר למשפט מתהילים - נראה לי שמדובר בהשמט. המשפט הוא בעצם ''אין איש (ש)יוכל וגו'''. כלומר, השלילה היא של ''איש'' ולא של הפועל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיץ, סטייה קלה מהנושא. אני איני מהאיילים הדקדקניים, אולם יש שיבוש שממש מקפיץ אותי בכל פעם שאני רואה אותו: ההטייה הפסולה של הפועל "יכול" בעבר ל"יכל" - הוא יכל ללכת הוא יכל לבוא. מזעזע! אודה לך אם תסביר לעומק מדוע זה שיבוש, ותציע לקוראים את האפשרויות התקניות בעברית לשמוש בפועל הזה ב"עבר". שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צירוף מקרים מוזר: באנגלית, הרחוקה מאד מעברית, גורמת המלה can במובן "יכול" לבעיה דקדוקית נדירה. לא ניתן להטות את הפועל הזה לצורת עתיד. רק הווה ועבר. אמנם לא קשור, אבל תמיד יש לי אסוציאציה בין שתי הבעיות האלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיץטער לאכזב אותך - אינני בר-סמכא בנושא. אני כמובן מסכים ש"יכל" הוא שיבוש מזעזע, ואני משתמש ב"יכול היה" וב"היה יכול". מדוע קנוניה? מכיוון שברור לי שהשאלה הזו הוטמנה לי כפח-אה-לה-מאן, לאחר שאתמול שאלתי את אחת הדמויות הפעילות באייל, באופן פרטי, מהי צורת שם-הפעולה של "יכול", כלומר - אותתתי בבירור על בורותי בנושא. בתגובה של יובל רבינוביץ, למעלה, הוא אומר שאין קשר בין הבעייה בהטיית can לעתיד לבין הבעיה בהטיית "יכול" לעבר. אני דווקא סבור שיש קשר, לא ברמה של קשר בין שתי השפות, אלא מעצם כך שהמלים האלה מנסות כמעט ליצור זמן דקדוקי משל עצמן - "האפשרי", נקרא לו - ולכן בהכרח יוצרות בעיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיץ, עניין הקנוניה ממש אינו במקומו, איני נוהג להטמין פחים. פשוט התרשמתי שאתה בר סמכא בנושאים כאלה. היות שהעברית שלי בד"כ תקנית אינטואיטיבית אני מגלה רגישויות מסוימות אולם אין לי הידע הבלשני להסביר דברים לעומקם, ולכן פניתי אליך. ולעצם העניין. למיטב ידיעתי העבר של "יכול" הוא "יכול". דוגמא: "לא יכולתי לעשות עם זה כלום" (יונה וולך). (ובשום פנים ואופן לא "לא יכלתי לעשות..") גם אני משתמש לעיתים ב"היה יכול" כדי להדגיש את צורת העבר (באמצעות ה"היה"), אולם במקרים רבים גם ה"היה" מיותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, עניין הקנוניה ייועד לאותו מגיב אחר, וצר לי שזה לא היה ברור מדבריי. לא באמת חשדתי בך. שוב, סליחה. האם באמת תגיד "אתמול הוא לא יכול לבוא"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיץ, נסלח. בדיוק בגלל הדוגמא שהבאת, ''אתמול הוא לא יכול לבוא'', ביקשתי את דעתו של בר-סמכא. אני אומר אינטואיטיבית ''לא יכול היה לבוא'' אבל אני סבור שהעברית מרשה לוותר על ה''היה''. בקיצור, איפה האייל הדקדקן כשצריכים אותו. אסף, אנא החכם אותנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צורת העבר התקנית היא "יכול", בדיוק כמו ההווה. הנוהג להוסיף "היה" נועד למנוע דו-משמעות אפשרית. אך שפות אנושיות ובני-אדם מתמודדים היטב, בדרך כלל, עם דו-משמעות. באותם מקרים בהם ניתן לקרוא את המשפט בשני מובנים *וקשה* להבחין במובן אליו התכוון הכותב, או הדובר, כדאי להיעזר בצירוף "יכול היה". אך אנשים התרגלו לצירוף הזה, עד כדי כך שלחלקם כבר נשמע צורם להגיד "משה דווקא רצה להגיע לפגישה, אבל בסוף לא יכול." בכל אופן, הצורה "יכל" אינה תקנית (בינתיים – אין לדעת מה האקדמיה ללשון העברית עשוייה לעולל). נ.ב. סלחו לי על היעדרותי מהאייל. אני חולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסף, תודה על מתן הגושפנקה לאינטואיציה שלי. אני מאמין לך שאתה חולה אחרת לא היית כותב ''עשוייה לעולל'' כי אם ''עלולה לעולל''. היה בריא. שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שפות אנושיות ובני-אדם מתמודדים גם יפה מאוד עם כללים שנס ליחם. ''יכל'' היא אולי לא צורה תקנית, אבל היא פועלת לפי כל כללים של השפה העברית, והיא אינטואיטיבית להפליא, בניגוד ל''יכול'' (עבר). אני אישית משתמש ב''יכל'' מטעמים אידאולוגיים. אין שום סיבה לסבך את השפה סתם, וכשאפשר להסיר סכנה לדו-משמעות מבלי לפגוע בשום צורה בשום דבר אחר - עדיף לעשות כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, נכון אין צורך לסבך את השפה סתם, בכל פעם שהיא מגלה סימנים שהיא חטפה איזושהי קריזה או קפריזה צריך להכניס לה ולהעמידה במקומה. הצהרתך האידיאולוגית לעיל ביחס לשפה הזכירה לי את הגישה של המפטי דמפטי, שעושה במילים כרצונו כי צריך להראות להן מי הבוס: The question is, said Humpty Dumpty, which is to be master - that's all.
They have temper, some of them - particularly verbs - however, I can manage the whole lot of them! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי כל-כך אם הדברים נאמרו לזכותי או לגנותי, אבל בכל מקרה - מדובר בצורה נפוצה בשפה המדוברת. אינני רואה מדוע צריך לדקדק בצורות ארכאיות בלתי נוחות לרוב דוברי השפה רק מסיבות של טהרנות נוקדנית. מה *רע* בצורה "יכל"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם בהתאם, צריך לאמר בצורת נקבה "יכולה" ולא "יכלה"? אם כן אז בשמות ב כתוב "ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא" ומהפרושים ברור שהכוונה לזמן עבר "כאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה..." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה דברים הם בלתי נוחים בשפות הטבעיות, כל שפה מלאה באינספור יוצאים מן הכלל, שנראים ממבט ראשון חסרי שחר, שכן יש מרכיבים שרירותיים בשפה. כשלמדתי צרפתית (כבר שכחתי) זה היה סיוט ללמוד את כל ההטיות המוזרות של הפעלים הצרפתיים, ואת האיות של המילים שאין לו כל קשר להגייתם. אחת הסיבות להתפתחות שפה עגתית היא שחלק ניכר מדוברי השפה אינו משתלט על "ההגיון השרירותי" של השפה (יש לכך גם סיבות חברתיות שלא ניכנס אליהן כאן). לפעמים העגות האלה כל כך מפותחות שחלק מדוברי השפה התקנית כמעט אינם מסוגלים להבין אותן. בחודשים הראשונים לשהותי באנגליה לא הצלחתי להבין כמעט מילה משפתם של דוברי "קוקני" בפאב. איני טהרן המתקומם נגד עגות, אבל גם איני חושב שהשפה התקנית צריכה למהר להשתנות בגלל שחלק מהציבור לא השתלט על היוצאים מן הכלל בשפה או, במילים אחרות, מכיוון שהוא אינו מכיר את הקוד הגנטי שלה (אף שהוא משתמש בה). לא בכדי השתמשתי במונח "קוד גנטי", אני מוצא אנלוגיה מסוימת בין השפה לאורגניזם. גם האורגניזם של היצור החי מאורגן במידה מסוימת בשרירותיות. אתה יודע טוב ממני שבאורגניזמים יש כל מיני "פסולת דנ"א" שלכאורה אינה מועילה. לבעלי חיים יש כל מיני אברים מסורבלים שלכאורה הם מיותרים לתפקודם, או אפילו מקשים עליו. אני מניח שגם אצל האדם יש מן סרחי עודף שכאלה. אולם אני סבור שלא היית ממהר להציע לסלק אותם (בטכניקה של הנדסה גנטית, למשל) כי הם סתם מיותרים, ולו גם מהסיבה שאינך יכול לדעת בוודאות שאין להם איזושהי תרומה לגוף החי הנסתרת כרגע מעיניך. על פי אותו שיקול לא הייתי מציע לסלק מהקוד הגנטי של השפה כל מיני יוצאים מן הכלל, לפחות לא לפני בדיקה מעמיקה של מומחים לגנטיקה של השפה - חברי האקדמיה ללשון. ידוע לי שהם שוקלים בעיות של התרת השימוש בשיבושים רווחים (כרגע לא זכורה לי דוגמאות של התרת השימוש בשיבושים רווחים, אך יש כאלה.) כותב ביאליק במאמרו המופלא "גילוי וכיסוי בלשון": "[המילים משמשות] נרתיקין (נרתיקים) למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצרופיהן ובצרופי-צרופיהן הנפלאים ביותר. יש מלים - הררי אל, ומלים - תהום רבה. יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך הכל של חשבון עולם שלם." ובכן, דובי, עד שלא אדע בוודאות שעל ידי החלפת "יכול" ב"יכל" איני מבטל איזשהו חשבון עולם שנסתר ממני (ואולי אמצאנו ביום מן הימים), אמשיך לכתוב "יכול" ובשום פנים ואופן לא אכתוב "יכל". על אחת כמה וכמה שלא אעשה אקט מעין זה באופן מודע (אידיאולוגי כלשונך), מכיוון שלטעמי אקט זה דומה למעשהו של מי שכורת את הענף שהוא יושב בלי לייחס חשיבות לשאלה למה הוא מחובר. נ.ב. לכל מי שעקב אחרי הדיון בשאלה "מהי שירה?" תחת המאמר "כל חיי למכירה", הרי שבמאמרו "גילוי וכיסוי בלשון" עומד ביאליק על ההבדל שבין לשון הפרוזה ללשון השירה, ודבריו בעניין זה מאלפים מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמאות להתרת שיבוש רווח על ידי האקדמיה: הצורה "הן תשמורנה" אינה חיונית עוד. הצורה "הן ישמרו" היא תקנית. ביטול דגש קל אחרי אותיות א,ה,ו,י אינו מחוייב המציאות: "שלושה בנים". ה-ב' היתה חייבת להיות רפויה בעבר. כיום מותר לה לשמור על הדגש שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אינני טועה גם ''הן תשמורנה'' וגם ''הן ישמרו'' תקניות (הראשונה תנכית והשנייה תלמודית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת הסיבות שאני אוהב שאנשים אחרים מציגים אנלוגיות, היא בגלל שנורא קל, בדרך-כלל, להמשיך את האנלוגיה הלאה ולהראות למה אני צודק. ברשותך - זה מה שאעשה כעת. לדנ"א, כידוע לך, אין תקן. אם במעבר מדור אחד למשנהו משהו השתנה בדנ"א, והוא לא השפיע לרעה - לעולם לא תהיה שום אקדמיה שתנסה "להחזירו למוטב". השינוי פשוט ישמר. אם הוא חיובי, הוא אפילו עשוי להתרבות ולהגיע לכלל האוכלוסיה. עכשיו בוא נקרב את האנלוגיה טיפה יותר למציאות - ממטיקה. רעיונות שונים מתחרים על מקומם. רעיון אחד - "יכל", גובר על רעיון אחר - "יכול". מדוע? כי הוא יותר נוח ואינטואיטיבי. למה להתנגד לכך? אני מאמין שהשפה, בסופו של דבר, תסתדר בעצמה. היא הצליחה בכך עוד לפני שהייתה אקדמיה. ברשותך, לא נדבר על צרפתית. עוד יש לי סיוטים מימי החטיבה, אז למדתי את השפה הנוראית הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל האם אין הדוגמא שהבאתי מספר שמות מראה שאפשר לאמר יכלה בזמן עבר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, אכן, באנלוגיה קל לעשות שימוש לרעה. יש למשל הגורסים, שעיקר עבודתו של ההיסטוריון, הוא לחשוף את הכשלים שבאנלוגיות כוזבות. ובכל זאת עושים מדי פעם שימוש באנלוגיות כדי לקצר בדברים או כדי לאייר אותם. מובן מאליו שמתיחת כל אנלוגיה אל מעבר לגבולות העניין שאליו נדרשה מובילה לכשלים ולהטעיות (אגב, תיאוריית הממטיקה אף היא מבוססת על אנלוגיה, שלטעמי נמתחת לעיתים יתר על המידה). את אנלוגיית פסולת הדנ"א הבאתי כדי להמחיש נקודה אחת ויחידה: מה שנראה כסרח עודף יכול להתברר בבדיקה מעמיקה כבעל משמעות ו/או השלכות שאין אפשרות לצפותן בלי הכרות מעמיקה של כל המערכת. זה הכול. ועכשיו לרעיון ש"השפה תסתדר בעצמה". ובכן היא לא יודעת לעשות כלום לבדה. בזירה הלשונית, כמו בזירות תרבותיות אחרות פועלים "סוכני תרבות". כולנו מכירים את שמו של אליעזר בן יהודה, בפרט משירם של ירון לונדון ומתי כספי, אולם לצדו ואחריו פעלו סוכני תרבות רבים נוספים שהחיו את השפה העברית והנחילו אותה מתוך אידיאולוגיה. חלקם אנשים ידועי שם וחלקם ידועים פחות, עיתונאים, מו"לים, מורים, גננות וכו', שהיו חדורי אידיאולוגיית השפה העברית. באוניברסיטת תל אביב התפתח מחקר רב חשיבות בנושא "סוכני התרבות" בעיקר הודות לפועלו של פרופ' איתמר אבן זוהר. מחקריו ומחקרי תלמידיו הראו שאי אפשר להבין התפתחות של תרבות בלי לייחס חשיבות עצומה לסוכניה. דובי, כשתתחיל לכתוב כעיתונאי מקצועי בעתון עברי תתקל בסוכנים כאלה על כל צעד ושעל. אני לא מדבר על סוכני האקדמיה ללשון או על השב"כ שלה כי אם על המשכתב, העורך, המגיה וכו'. תאמין לי בשום מאמר שלך בעתיד לא תופיע הצורה המזעזעת הזו 'יכל', אחרי שיתקנו אותך מספיק פעמים אני מבטיח לך שגם לך יפרח ה"מם" הזה מהראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שהמשכתב, העורך, והמגיה הולכים ונעלמים מן העולם. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת המחסומים בפני הביטוי הדילטנטי נופלים. בחזית הבערות הלשונית נמצאים היום אתרי האינטרנט והמקומונים. אפילו באתרי אינטרנט ממוסדים ניתן למצוא את הביטוי המגעיל ''כנסו לכאן'' (במובן 'היכנסו'), וצלצלתי למערכת ''הארץ'' כדי שיפסיקו לשלוח לי את הזוועתון המקומי ''שבע'' שהונחת עלי לאחרונה (אגב, זה לא עזר. אני ממשיך לקבלו). יתכן שיש עוד מספר עיתונים אליטיסטיים שבהם החומר הנכתב עובר תהליך עיכול כלשהו לפני העברתו לציבור הרחב, אך נראה שהסיבות לכך הולכות ומתמעטות. ודאי שאין לכך כיום הצדקה כלכלית. הציבור אוכל כל תערובת. אין מקפידים היום על סגנון, ואפילו על אמינות התוכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני שחשבתי שאת חזית הבערות הלשונית מאיישים כבר שנים מורים וערוץ-הילדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיתון אולי "יתקנו" אותי, אבל בספר שאני אפרסם יום אחד (אינשאללה), אני אוכל להתעקש על כך. ואז *אני* אהיה סוכן לשוני. דובי בן-יהודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי "תוכל" לתת תשובה מלאה לצורת עבר, הווה ועתיד למילים הבאות? א) היה ב) היתה ג) עשה ד) עשתה ה) יכל (או יכול..) ו) יכלה (או יכולה..) דוגמה ל"היתה": עבר: "היתה", הווה: "הויה" ועתיד: "תהיה". בתודה מראש, יוסי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זמן ההווה של "היה" הוא, אהם, "הווה": "והוא היה, והוא הווה, והוא יהיה לתפארה". "יכול" כפי שנאמר כאן בפתיל, גם בהווה וגם בעבר, והשאר נדמה לי כמו בעברית מדוברת, כולל "יכלה" (נבדק במילון ליתר ביטחון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לגבי הווה בהווה-נקבה-נסתר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(שנאמר, הנה יד ה' הויה במקנך) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זמן ההווה של "היה" הוא (גם), אהם, (רמז: התשובה מופיעה בשאלה): "הוא". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביסוס? (נגד השערתי הנגדית: "הוא" אינו פועל) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הוא" הוא אולי לא פועל רגיל, אבל הוא המקבילה העברית לפועל to be האנגלי. כל מי שאומר לך ש"בדיוק הייתי יושן" משתמש ב"הייתי" בצורה זאת. גם במשפט "אני הוא ולא אחר" ברור שאין כאן "הוא" אחר, שאינו אני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שהעברית שונה מהאנגלית באופן מהותי כאן: בעברית משפטים שמניים הם אזרחים שווי זכויות. באותה מידה שאתה אומר "דורון הוא בחור יפה" אתה יכול לומר "דורון בחור יפה". "העישון הוא אסור" כבר נשמע עילג משהו. לכן למדנו בבית-ספר ש"הוא" במשפטים כאלו הוא אוגד. האם אתה בטוח שהמשפט "אני הוא ולא אחר" לטובתך כאן? ברור ש"הוא" בו אינו פועל, אלא שם עצם בתפקיד נשוא (וזה משפט שמני, בלי אוגד). הטה אותו לעבר: "[אני] הייתי הוא ולא אחר", ולא "אני הייתי ולא אחר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי, משום מה, גם ''העישון אסור'' נשמע עילג משהו. ''אסור לעשן'' נשמע הרבה יותר טוב (אם כי רק מבחינה לשונית, כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לגבי "הינו"? מה העבר והעתיד של המילה הזו? ומהי בכלל? פועל? התפקיד התחבירי שלה הוא כנראה "אוגד" (חוץ מאשר בשימוש מסוג "הנך נכנס לשדה מוקשים", שעושה לי חררה), אבל איזה חלק דיבור היא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיצור של "הִנה הוא". איזה חלק דיבר הוא "הנה"? אבן שושן גורס שמילת יחס, אבל זה נראה לי מפוקפק. לאור זה, השימוש הנפוץ בעברית רשמית עדכנית - "משרד האוצר הינו הגוף הממונה", הוא מטופש. דווקא "הנך נכנס לשדה מוקשים" - שלפני שעה הייתי מסכים איתך בחפץ לב שהוא תועבה - אם אני מפרק אותו ל"הנה אתה נכנס לשדה מוקשים", נשמע לי הולם ביותר, מיושן אך נפלא! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לשם מה ה"הנה" המשפט כזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו ה''אבל'' במשפט שלך, אפשר בלעדיו אבל הוא נותן עוד נופך. אמנם נופך הרבה יותר חמקמק מה''אבל'', ויכול להיות שאני סתם מחרטט כשאני טוען שהוא הולם. בכל אופן, נדמה לי ש''הנה'' מסב את תשומת הלב שמשהו משתנה, שקורה משהו חשוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניות דעתי אתה לא מחרטט כלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(הכוונה למדוברת) הפועל ''בדי'', ''רוצה'', על נטיותיו יוצר בעיות זמן. בערבית מדוברת נוהגים להוסיף את המילה ''כאנ'' ע''מ להטות לעבר. לדוגמא בהווה ''בדי כאס שי'' זה ''אני רוצה כוס תה'' ובעבר, לעומת זאת, ''כאנ בדי כאס שי'' יהיה ''רציתי כוס תה''. לא רק שנוהגים להוסיף את המילה ''כאנ'', אלה ממש ''החוקים'' של המדוברת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם בערבית זה בכלל פועל? אני בור בערבית מדוברת (ורק קצת פחות בור בספרותית), אבל נשמע לי שהמלה מתנהגת יותר כמו שם עצם או מילת יחס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה, בעצם, "יכל" כל-כך מפריע? אני מבין שאינו תקני, אבל האם אינו *מקובל*? לי אישית הוא אינו צורם, ואני מוצא את עצמי משתמש בו לעיתים (מצד שני, מעולם לא הגדרתי את עצמי כבעל עברית משובחת). אני גם נתקל בצורה זו בדיבורם של רבים מאד בסביבתי. או במילים אחרות: אולי הגיע הזמן לשנות את הכלל ולהפוך את הצורה "יכל" לתקנית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טל, איני יכול להסביר מדוע השיבוש הזה מאוד צורם לי, אבל זה אחד הבודדים שמקפיץ אותי כמו את ד''ר היגנס לשמע שיבושיה של לייזה דוליטל. מפי האדם הממוצע ברחוב תוכל לשמוע את השיבוש הזה בנוסף להמון שיבושים אחרים, מפי פוליטיקאים, שבכ''ז שפתם טובה יותר, תשמע את השיבוש הזה מפי סילוון שלום ואולי פואד אולם לא מפי יוסי שריד, לימור לבנת, פרס או שרון. ראה גם תשובתי למיץ, לעיל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |