בתשובה להעלמה עפרונית, 16/08/01 14:26
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מדוע את זורקת מסרים בעלי ערך אינפורמטיבי ואחר, למישור הכוחני של נסיון לצבירת יתרונות עקב פוזות החיצוניות לתוכן הדברים? דברים שאת מזהה ובדין -יתכן- כחלים על עולמך הקרוב אינם חלים בהכרח על זולתך. מסריו וניתוחיו של מר מאן הינם בעלי תוקף חזק מעצם תוכן הדברים, ואינם ניזקקים לגימיקים העשויים להלקח מסביבתך הקרובה - שכן קשה אחרת להבין את הלהט שבדבריך, אלא כשיקוף מאבקי כוח קטנוניים למדי על יתרונות דלים. כיצד הפך עושר אסוסיאטיבי ונבון לחסרונות-כביכול, עקב העליבות הצדקתנית שאת כופה על הדברים? סבורתני שהמזור לכל עיפוש קטנוני ברוח זאת, הדרך לרסן את נטיותיך אוכפות העליבות, הצדקתנות ההרמטית, וכל מה שמקפד חשיבה דיאלוגית באמצעות נחרצות הרת פראות - קצת נימוס אלמנטרי. נ.ב., השפה העברית, ככל שפה, הינה משהו חי ונושם ומתפתח שאינו נזקק לשוטרי תנועה מסוגך, שכן אין לשפה חיה דבר עם תובענות מרושעת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אשר להיותה של השפה העברית דבר חי ונושם, עם כל ההצטנעות, תרמתי עד גילי המאוחר, כרבים אחרים, משהו לשפה, כ"מצגים" (כוזבים),כמו גם את "כאילו / כזה" השינקינאי (לסימון מינוריזציה חביבה ובלתי מקפדת המאפשרת החלצות מביטויים "חגיגיים" והמשך הדיאלוג), וביטויים רבים אחרים. זאת, כמו גם שירי ילדים פרועים למדי (אך חביבים) למנגינות מוכרות (למשל למנגינת "עץ הרימון נתן ריחו") שעד מהרה כל בני גילי שרו. הייתי מבאי ביתו, כילד, של אברהם שלונסקי שגר קומה אחת מתחתינו, בגורדון 50 . חרף שגיאות דיקדוקיות של כינוי מין המופיעות לעיתים בכתיבה מהירה, הרי שאני בכל זאת מבין בשפה דבר או שתיים, אך בעניני רשעות וכוחניות בוטה אני ניצב תמיד בפני בעיות לא פתורות, או אם תירצו, מטלות מתמידות/אינסופיות ( "unendlische aufgabe" בלשונו של קאנט). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |