 |
מיד עם היוודע הידיעה המצערת מאוד, יש להודות, ושמיעת קולות בסביבה המעידים על נדכאות רוחה התמידית, תהיתי ביני לבין עצמי האם מבקרי הספרות-מטעם לא הפכו לרוצחיה. במה דברים אמורים? להווה ידוע לכל המתמצא מעט במרקחה של עולם הספרות בישראל שספרה האחרון של המשוררת דליה רביקוביץ' ז"ל היה ספר סיפורים (כפי שהמליץ לה לכתוב אותו ישראל סגל באחת מתוכניות הראיונות התרבותיים שלו בימי שבת בטלוויזיה וזו נהנתה אז בחיוב ואף טענה שהדבר קל יותר מלכתוב שירה). רק שהביקורות קטלו אותה מכל כיוון אפשרי ולא עשו ל"ספר הביכורים" הספרותי שלה כל הנחה ראויה ומתחשבת או לפחות ביקורת בונה עם מעט פירגון אנושי. כבר אז, למקרא דברי הביקורת בעיתונות הסופ-שבועית, קלטתי שמדובר באיזה מסע נקמנות של מושכי עט אכולי רעל אישי ואף נדמה היה לי (ועד היום סבורני כך) שהמבקרים כלל לא ירדו לסוף דעתה של המשוררת הדגולה בספרה.
לפיכך, שמחתי מאוד לקרוא במסגרת הקובץ "הוגים בפרשה" (בעריכת הרב הפרופ' נפתלי רוטנברג, הוצ' ידיעות אחרונות, מלפני פחות מחודש) את מאמרה של הפרופ' רחל אליאור מהחוג למחשבת ישראל בעברית על "גורלה של הנאנסת במקרא ובשירה של דליה רביקוביץ" (עמ' 576-592, פרשת כי תצא). חסד עשתה פרופ' אליאור שהתייחסה לשירתה של רביקוביץ' בהתייחסות ראויה לשמה הטוב ובלתי צפויה בעליל.
יהי זכרה ברוך.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש