בתשובה לאלכסנדר מאן, 17/08/01 12:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אלכסנדר, אני קראתי בתוך זרם התודעה של עופר משהו עמוק יותר. אינני מסכים שמה שהוא ניסה לתאר זה רק את החיפוש אחרי מנת האדרנלין. תיאור זה קיים רק ברובד העליון של דבריו. בל נשכח שרצף התגובות בא בקונטקסט מאד מסוים והוא שירות נשים/דתיים/פציפיסטיים וכיוב' בצבא. אליבא דעופר, ואני חיזקתי את דעתו למרות דעותי הכלליות השונות בתגובתי למעלה, המציאות הישראלית שונה מזו האירופאית או האמריקאית מנקודת מבטו של החייל ושל הצבא. אין הצבא האמריקאי או ההולנדי עומד בפני סכנות קיומיות יומיומיות כנגד איוב בעין או פוטנציאלי בעל סולם ערכים שונה לגמרי מזה המורץ כאן על ידי כל הליברלים האוטופיים. הפרוזאיות של יום קטנות מכתיבה לצבא, על פי עופר, רק דבר אחד - ביצוע משימות על הצד הטוב ביותר והוא צריך לעמוד אחרון בתור בתיקון החברתי. לא קראתי בדבריו שום חרדו-פוביה, להיפך, הוא קרא לצבא לאפשר את שרותיו של כל חייל דתי שמוכן להתגייס משום שבתעלות, במוצבים ובבטן הטנקים דרושים לא רק הטובים ביותר אלה בעיקר אלה המסתגלים והמוכנים ביותר. כל זה איננו גורע מהניתוח הכללי שלך של המציאות אך זו נמצאת ברובד הגבוה יותר של הפוליטיקה והאידאות וכדי שאלו יוכלו לנסות לעצב עתיד הטוח יותר בטווח הבינוני-ארוך, הרי חיילי הקו הראשון מאפשרים ביומיום את פעילות הפוליטיקה. בנוסף, כל זה איננו גורע מאומה מהתובנות ומהשאיפות של חברה מודרנית להשתחרר מעול מוסכמות היסטוריות על היחס לנשים אבל בתחום המלחמה, יש להמתין עד אשר האנושות כולה או לפחות המשתתפים בסכסוך המזרח תיכוני יפנימו ויעברו לפאזה שבה מלחמה איננה עסק של גברים אלא סיטואציה אנושית. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |