בתשובה לישראל הירש, 13/08/05 20:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
... ומצד שני, הם מבטאים ללא הרף הזדהות עם הפלשתינים, הן עם מטרותיהם ובמידה מסוימת גם עם דרכי הפעולה שלהם; וחלקם (בשארה) מתבטאים נגד זהותה היהודית של המדינה. אבל אפשר לחדד את הדיון: כנראה שהשאלה האם הפוליטיקאים הערבים ממתנים את הציבור הערבי או מקצינים אותו תלויה בציפיות שלנו, או במה נראה לנו "ברירת המחדל". העמדות של ערביי ישראל נעות על סקאלה. בקצה אחד שלה תמיכה פעילה במאבק הפלשתיני (עזרה מודעת לפיגועים) או במדינות ערב שבעימות עם ישראל. בקצה השני (או קרוב אליו) נמצאת קבלה שלמה של זהותה היהודית של המדינה, ורצון להשתלב בה. לי נראה שרוב גדול של ערביי ישראל נמצא קרוב לקצה השני - קבלה דה-פקטו של המדינה כפי שהיא, ורצון (לפחות במה שנוגע לחיי היומיום) להתשלב ולהצליח כלכלית. אני מניח שזה תמרון לא קל עם בעיית הזהות והכבוד הקבוצתי, ודורש הדחקה מסוימת. והשאלה היא, איפה עומדים כאן המנהיגים ואיזה תפקיד הם ממלאים. בחלום הלילה הייתי רוצה לראות שתקום מנהיגות ערבית שתממש (בערך) את החזון של יעקב: תפעל להתשלבות ללא הדחקה. שתאמר בפה מלא "אנחנו רוצים לחיות במדינת ישראל, דמוקרטית ושוויונית, ואפילו עם רוב יהודי; מדינות ערב מסביב, והפלשתינים, נתונות כולם לשלטון דיקטטורי מושחת, ואנו לא רוצים להיות חלק מזה. היהודים הביאו לכאן קדמה יחסית, הן כלכלית והן חברתית-שלטונית, ואנו רוצים להיות חלק ממנה. נזדהה עם המדינה ונתגייס לצבא." אבל אם זה לא הולך, אז הייתי רוצה שהמנהיגים לפחות יעזרו להדחיק: שיעסקו באספקטים האזרחיים של חיי הערבים כאן והמגע שלהם עם המדינה (תקציבים, למשל), וגם (את זה הכי הייתי רוצה לראות) עיסוק ביקורתי בצדדים הבעייתיים בהתנהלותם של רבים מהערבים בישראל (שחיתות ברשויות המקומיות, שמרנות חברתית שמביאה לרצח בגין כבוד המשפחה)1. במקום זאת (או אפילו - לצד זאת), אני רואה אותם עוסקים הרבה בסכסוך עם הפלשתינים, ושם תופסים את הצד הפרו-פלשתיני הקיצוני במפה הפוליטית הישראלית. אני לא אומר שהם צריכים או יכולים להיות ימין או אפילו מרכז; אבל הם כן יכולים לפחות להתעלם. בעצם העיסוק שלהם בשאלת הזהות, ובעמדה שהם נוקטים בשאלה, אני רואה אותם כמקצינים. 1 יכול להיות שהם עוסקים בזה ולנו לא מספרים; זו אחת הסיבות שסייגתי בתגובה הקודמת "לפחות על פניו". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למה זה חלום הלילה שלך? למה היית רוצה לראות את המנהיגים הערבים יממשו את החזון של יעקב או יעזרו להדחיק את שאלות הזהות? האם אתה חושב שזה הגון וצודק שקבוצת מיעוט תמנע מלעסוק בשאלות אלה, והאם נראה לך שזה יתרום לשיח במדינת ישראל אם השאלות האלה יודחקו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם ההמנעות מהעיסוק בשאלות היא הגונה וצודקת? אם זו בחירתם, היא בעיניי לפחות נייטרלית מבחינת הגינות וצדק (כלומר, אינה עוול). היהודים כמיעוט בגולה חיו בהמנעות דומה במשך הרבה מאות, ואני לא חושב שהיה בכך עוול. אני לא כל כך מבין את השאלה "האם זה יתרום לשיח", אבל כן נראה לי שזה יתרום לכל הבט אחר בחיי הישראלים משתי הקבוצות, כמובן חוץ מאותו הבט מודחק - ויש מספיק הבטים אחרים כדי למלא את החיים בתוכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי בעיה קשה עם המושג השוקחופשיסטי הזה של ''בחירתם''. גם האדם העני שצריך להחליט בין שימוש במשכורתו לקניית תרופות לאימו או לרכישת השכלה מבצע ''בחירה''. השאלה היא האם אין דברים שאנחנו חושבים שכל אדם זכאי להם באופן בסיסי, ואם אין לו יכולת לממש את הזכאות שלו להם הוא אינו מבצע בחירה אמיתית. ההחלטה מה הם הדברים האלה היא כמובן תלויית-תיאוריה על האדם (בחברה המערבית נהוג לחשוב על בריאות, חינוך, ביטחון אישי וסוציאלי מינימאלי וכדומה). הטענה שלי כאן היא שזהות אישית וכבוד של הקבוצה שאתה משתייך אליה משתייכים לדברים הבסיסיים שאדם זכאי להם. נכון שאפשר להכפיף זהות ולחיות ברווחה ואפשר לוותר על כבוד הקבוצה ולחיות טוב. אבל כליברלים אנחנו מנסים לאפשר לקבוצות שונות את האפשרות לחיות ''חיים מלאים'', גם אם הם שייכים לקבוצות מיעוט (או לנשים, שהן לא בדיוק קבוצת מיעוט). בקיצור, אני חושב שהמנעות בעיסוק האלה אינה צודקת, כי העיסוק בשאלות של זהות וכבוד הקבוצה (במובן זה שכבודה שווה לכבוד של קבוצות אחרות) הוא חלק מהדברים הבסיסיים שאזרחים בחברה ליברלית זכאים להם. הבחירה ''להדחיק'' את העיסוק בשאלות כאלה נובעת מתוך אי-צדק בסיסי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו נקודה טובה. אבל במצבה הנוכחי של המדינה, יש מחיר לעיסוק הזה. כל תשובה מפורשת וברורה עד הסוף שנשמע מן הערבים, תתפס על-ידי היהודים כאיום, ולא בלי סיבה1; ואני לא רואה שיכולה לצמוח מכאן תוצאה טובה - וזה בלשון המעטה. לכן אני שמח יותר לראות ערבים שמעדיפים לא ללכת עד הסוף עם שאלת הזהות, לפחות בעת הנוכחית. אני מקבל שזה לא לגמרי צודק, אבל זה נראה לי עוול קטן מאוד, יחסית. 1 אני לא מחשיב כאן את התשובה שהגדרתי כחלום הורוד שלי; היא, כנראה, תיאורטית בלבד כיום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה נהדרת. בהחלט גורמת לדברים להתחדד. תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''היהודים כמיעוט בגולה חיו בהמנעות דומה במשך הרבה מאות''. אתה מתכוון לתקופה הטרום דמוקרטית שבה החברה היתה קורפורטיבית. בחרה הזאת, היו היהודים כאחת הקבוצות ולאו דוקא מהמקופחות שבהן. היום כשאנחנו מתיימרים לחיות בדמוקרטיה, האדם אמור לעמוד מול המדינה כאזרח. אם המדינה מגדירה את עצמה לא כמדינת כל אזרחיה (בשפה אחרת-מדינה דמוקרטית), אלא כמדינת לאום הרוב החי בה שהיא גם מדינה דמוקרטית- אז היא אמורה להגדיר עצמה כמין פדרציה רוחנית ולאומית, אחרת לא תמלה את יומרתה להיות דמוקרטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני מעדיף שישראל תהיה בהגדרת מדינת כל אזרחיה יותר מאשר מדינה יהודית, ומוכן מחר לשנות את ההמנון. ועם זאת, העוול שמתקיים כלפי הערבים מבחינת ההגדרה והזהות הוא קטן וסמלי. אם בטווח הנראה לעין יאבד הרוב היהודי במדינה (בגלל מגמות דמוגרפיות, או מימוש זכות השיבה) אני מאוד חושש שהדבר יוביל לפגיעה ממשית מאוד בדמוקרטיה, בזכויות האזרח היהודי (וגם הערבי!), וכנראה בכלכלה (גם של הערבים!). אם כדי למנוע את זה צריך להמשיך להגדיר את המדינה כיהודית, אני הולך על זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עם שוויון אזרחי מלא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שבעד, וכבר אתמול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאחרי 10-15 שנים של שוויון כזה אפשר יהיה לבטל את החשש שהעלית מפני מדינת כל אזרחיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מדבר על תהליך ולא שורה תחתונה. בכל מקרה, אם נאבד את הרוב במדינה, לא יעזור לנו שהמדינה מוגדרת כמדינה יהודית. הדרך היחידה שתיוותר היא מדינת אפרטהייד. לכן אנחנו צריכים מה שיותר מהר להפרד מהשטחים ובתוך הקו הירוק לנהל תהליך של שילוב הערבים במדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני חושב שמנהיגי המגזר הערבי ממתנים את הציבור שלהם. כשבוחנים תהליך, צריך תמיד לבחון אותו על רקע הנסיבות בו הוא מתקיים. כשבודקים מה אומרים חברי הכנסת הערביים, צריך לראות מה אומרים בכלל בכנסת ומהי הסגנון המקובל שם. ולא מעטים אומרים להם שהם בוגדים, מקומם בבית סוהר (כך היה קורה במדינות אחרות), שר האוצר של המדינה שלהם אינו מתבייש ךהציג אותם כסכנה הגדולה ביותר למדינת ישראל -סכנה דמוגראפית- תוך רמז די מלוכלך- שהוא פועל כדי לסכל את הסכנה ע''י צמצום קצבאות הילדים. כל אחד מאיתנו צריך לדמיין את עצמו בפרלמנט במדינה דמיונית שם אומרים עליו את הדברים הללו- רק שבמקום המילה ''ערבי'' אומרים ''יהודי''. לא אלך עמוק מדי, בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה, פנו היהודים לחבר הלאומים שידאג לזכויותיהם. כמובן שהמעשה נתפס אצל הלאומנים כבגידה. עדיף לא להביא דוגמאות אחרות מפולין וממדינות אחרות. כמובן אפשר לומר שאנחנו במלחמה והם גיס חמישי וכד'. עדיף לא להסתבך עם זה כי הדוגמאות קיימות ומביכות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי נתונים מעט ישנים על סקרי דעת קהל בקרב ערביי ישראל המראים שהמגמות אצלהם (לפחות עד שנות התשעים) בהחלט נוטות להשלמה הולכת וגוברת עם מדינת ישראל, אך תחושת ההפלייה כמעט אינה נחלשת. לצערי אין לי נתונים מקבילים (עם שאלות זהות, מדגם מייצג וכדומה) לגבי העשור האחרון, אבל אני מניח שכלל המגמה לא השתנתה, אבל סביר שהואצה קצת סביב הסכמי אוסלו והואטה עם פרוץ האינתיפאדה. ונחזור לענייננו - לדעתי אי אפשר לדרוש מאף אחד שיזדהה עם מדינה שאינה שלו, ולכן כל זמן שמדינת ישראל שומרת על הגדרתה כ"מדינה יהודית" (בשונה מ"בית לאומי לעם היהודי"), קשה לדרוש מערביי ישראל שלא יציגו עמדות "קיצוניות" כמו לחתור לשוויון מוחלט על פי חוק. זוהי סוגיה פוליטית1 ולא אידיאולוגית, למרות הכסות האידיאולוגית שהיא נושאת, ולדעתי כל עוד קיימת הפרדה אתנית בין יהודים לערבים (כלומר, לא התרחשה התבוללות מוחלטת) המחלוקות האלו ישמרו, וטוב שכך2. אז במקום להגדיר את החלוקה בנושאים אידיאולוגיים3, נשנה אותה ממש טיפה, ונגדיר אותה במונחים של מעורבות: הקצה האחד נותר כפי שהגדרת אותו, תמיכה פעילה במלחמה נגד ישראל, באמצע תהיה אדישות כלפי המדינה עם רמות שונות של מעורבות פוליטית, והקצה האחר יהיה התגייסות מלאה לצה"ל. מבחינת השאלה שבה נגענו - הנהגת ערביי ישראל - תנוע הסקאלה בין עידוד פעולות טרור נגד ישראל, דרך עידור הפגנות אלימות, השתתפות במשחק הדמוקרטי, והטפה להיטמעות מוחלטת במדינה היהודית וגיוס לצה"ל. מאחר ועמדות הציבור ופעילות הנהגתו עומדות על סקאלות מקבילות, צריך לראות היכן עומד הציבור והיכן הנהגתו, מי ניצי יותר ומי יוני יותר. ברור שהנהגה לא יכולה להיות מנותקת לחלוטין מעמדות הציבור אותו היא מייצגת, כך שבפועל היא חייבת להיות קשובה לעמדותיו, ולא יכולה לדחוף אותו רחוק מדי. ברור גם שבמקרה של חברה החשה ניכור בסיסי למדינה, כמו במקרה זה, קל להנהגה להיות ניצית יותר מהציבור מאשר יונית יותר. וכאן נוכל לבחון את הפער בין עמדות הציבור לעמדות הנהגתו - הציבור הערבי חש ניכור עמוק כלפי המדינה. כפי שהדגים הלינץ' בשפרעם4 וההתעלמות המוחלטת מהשוטרים שהיו במקום 5, לא היה צריך להיות קשה מדי לארגן הפגנות אלימות של צעירים חמומי מוח לאחר הפיגוע, ובכך לזכות לתמיכה פוליטית רחבה. במקום זאת, העדיפה הנהגת ערביי ישראל (שוב, באופן כוללני) אמנם להאשים את המדינה ולדרוש שלא תחקור את הלינץ', אבל נמנעה באופן מוחלט להתסיס או לאיים בתגובה, והתמקדה בדרישה לטפל בהסתה ובהתססה מכיוון הימין הקיצוני במטרה לשמר את דו הקיום. ------------------------------------------------- 1 - במובן של מאבק על הקצאת משאבים בחברה. 2 - זה ההבדל בין פלורליזם אמיתי (גם אם לא שוויוני לחלוטין) לבין דגם השליטה של עם אחד על עם אחר. 3 - לדעתי הגדרת ההזדהות עם הפלסטינים וערפאת כקיצונית (כמו גם הדרישה למדינת כל אזרחיה) נובעת מעמדות קיצוניות בחברה היהודית ולא בקרב ערביי ישראל, עבורן הן עמדות סבירות לחלוטין, אבל זה לא רלוונטי כרגע. 4 - אפשרי גם בקרב הציבור היהודי לאחר פיגוע. 5 - לא סביר לחלוטין אצל מרבית הציבור היהודי, גם לאחר פיגוע או בסערת רגשות אחרת, אם כי אפשרי בקרב הימין הקיצוני וחלק מהזרמים החרדיים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |