 |
הטיעון, אם הבנתי אותו, אומר שהבעיה המרכזית של מדינת ישראל היום היא ריק ערכי, ושלציונות הדתית יש תשובה מתאימה. השאלה אם החילונים מרגישים שהם נמצאים בתוך ריק ערכי, ואני חושב שזו שאלה לא טריביאלית, מפני שאת הואקום שיוצרת הרדיפה אחרי הכסף מאזנת במידה מסוימת ההכרה בתפקידנו כמדינת מקלט לעם היהודי.
כהערת אגב, אצל שכנינו נדמה לי שייתכן שאחת הסיבות לפריחת האיסלאם היא הצורך בסיוע רוחני כדי לדעת לאן לכוון את העושר החמרי העצום שהביא הנפט. אבל בישראל לא נראה לי שהמטריאליזם מוביל רק לחזרה לדת. כמו באירופה, גם בארץ לפעמים לובש האנטי-מטריאליזם צורה של פילנתרופיה במובן הרוחני: נכונות לחוש חמלה לסובל ולהכיר באחר (רב-תרבותיות, זכויות החיות), שמירה על הסביבה ויזמות חברתית.
הגישה ההפוכה לניתוב העושר היא, כמו בארה"ב, אירן ובערב הסעודית, להשתמש בכסף לרכישת כוח והשפעה (על ידי התפשטות טריטוריאלית או תרבותית), מתוך תחושה כמו זו של העשיר הקמצן: יש איום מתמיד על רכושי ועלי להלחם בסובבים אותי. ככל שארצי גדולה יותר, כך רבים יותר הקמים עלי להרגי וכך מתרבות הטענות שהשגתי עושר ולא במשפט. וכך העושר מנותב למגננה ולכוחניות במקום להומניזם. במקרים מסוימים, הדת מציעה למאמינים הצדקה לרכוש החדש שנפל בחלקם (למשל השטחים שצה"ל נכנס אליהם ב- 1967, שמעטים חשבו שיפלו בחלקנו כה מהר). הסיפור הדתי הוא פשוט: "אתה בחרתנו". התעשרנו מפני שאנחנו מיוחדים וטובים יותר, ואלוהים איתנו. כך הופכת ברכה חמרית לקללה רוחנית - כפי שכותב פואד עג'מי על האיסלאם. שכרון הכוח מוביל את המאמין לרצות לבדוק את גבולות ההגנה האלוהית: לעשות דווקא את מה שאסור. להתגרות בגורל. להעמיד את אמונתו למבחן במעשים הנראים לצופים מן הצד כמטורפים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש