|
בתגובתי הזכרתי מונרכיה נאורה שבכל זאת אינה דמוקרטיה, והסברתי מדוע למרות כל הטוב והיפה שבה איני רוצה לחיות בה (1). עלתה בדעתי עוד דוגמה לצורת משטר שלא הייתי רוצה לחיות בה, ואני מתכוון ל"דמוקרטיה עממית". פעם חשבתי שמדובר בשם בלבד, ושבעצם, גם מבחינה פורמלית מדובר בדיקטטורה של מיעוט. אבל התברר לי יותר על צורת משטר זו אחרי שיחה עם עולה מברית המועצות שגם מאד התמצא בעניינים האלה. להפתעתי התברר לי שמבחינה פורמלית מדובר בדמוקרטיה של ממש, ובעצם כל אדם גם אם אינו חבר במפלגה הקומוניסטית יכול להציג את מועמדותו לגופי השילטון ולהיבחר, וכך לכאורה כמו שאומרים "על הנייר", הייתה יכולה לקום ממשלה שאינה קומוניסטית בהתאם לרצונו של העם. אבל איך שהוא כל העסק עובד כך שהפורמליות הזאת היא בלוף גדול, ותמיד יוצא בגלל כל מיני לחצים והטבות ותצפיות קרובות של השלטון על מעשי היחיד שהעם "רוצה" שהמפלגה הקומוניסטית תיבחר, ותשלוט בו. אני לא טוען שמה שיש אצלנו הוא מונרכיה וגם לא טוען שמה שיש אצלנו הוא דמוקרטיה עממית כפי שהכרנוה מאז. אבל יש אצלנו משהו שהוא לא זה ולא זה ובכל זאת אינו דמוקרטיה. וזה, כפי שאמרתי, בגלל שאין כל קשר בין הדרך שעבורה הצבעתי ובין מה שיקרה אחר כך תוך כדי הקדנציה. ודווקא בית המשפט העליון הוא אחד האחראים הראשיים למצב הזה. כי הוא פועל כאילו לטובת הציבור כולו, עושה כל מיני מבחני בוזגלו ודואג שהפרט לא ייפגע, אבל מאידך גיסא חושב כנראה שבשאלות של מלחמה ושלום התנתקות או לא התנתקות אין לו מה לומר, והוא צריך להשאיר את זה לקבוצת "מבינים" קטנה. ואז הכל מתנהל "לפי הספר". הציבור הולך לבחירות ונציגיו הולכים למשכן הכנסת והם יושבים בישיבותיה קצת פחות וקצת יותר, ומוקמת ממשלה, וכו'. הכל זורם במקום המיועד בדיוק כמו בברית המועצות. אבל דמוקרטיה אין.
(1)שלא תהיה טעות. איני חושב שתכנית ההתנתקות טובה ויפה אלא בדיוק להפך, אלא שגם לו הייתה כזאת, הייתה צריכה להיות ביטוי לרצונו של העם, וכשאינה כזאת, היא פסולה.
|
|