בתשובה לאסף, 19/07/05 12:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני עוד פחות מבינה איך הורים אחראיים יכולים להביא את ילדיהם הקטנים למקום שנמצא בטווח הפצמ"רים. המסקנה הבלתי נמנעת היא, שאלה אינם הורים *אחראיים*. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זו כבר דמגוגיה גם כפר-סבא בטווח הקאסמים ונהריה בטווח הקטיושות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא דיברתי על המתנחלים, שגרים שם. דיברתי על המפגינים שמנסים להגיע מבחוץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין את הנקודה אולי לא נעלה על הכביש? אולי הם גם לא יסעו לבקר ביהודה ושומרון? אולי לא ניכנס לקניון בנתניה? האם את חושבת שמי שמביא את ילדיו משוויץ נניח, לביקור בארץ, הוא הורה לא אחראי? וללונדון? אין לי בעיה שאנשים לוקחים סיכונים על עצמם וגם על ילדיהם. בייחוד כששזה סיכונים שתלויים במישהו אחר. צריך להמשיך לחיות. יש לי בעיה עם זה שמשתמשים בילדים ככלי בויכוח פוליטי. יש לי בעיה עם זה שחושפים ילדים לאלימות פיזית ומילולית, כאילו שזה חלק אינטגרלי ולגיטימי מהחיים. איך תלמד את ילדיך דרך ארץ, אם אתה בעצמך, או משפחתך צועקים ומתבהמים מול עיניו? לעולם לא תצא לי מהעיניים התמונה של הילד (בן 10, 11... לא יודע), שעומד עם התמונה של רבין וצועק בדם ואש את רבין נגרש, בהפגנה המפורסמת בכיכר ציון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין מקומות שיש בהם סיכונים מדי פעם (כמו הקניון בנתניה), מקומות שאין ברירה אלא להסתובב בהם (כבישים), ומקומות שיש בהם סיכון ממשי מאוד בימים מסוימים ואפשר להימנע מלבוא אליהם - כמו סביבת גוש קטיף בימים אלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא רק אצלך בראש. כל אחד יבחר לו את סיכוניו. לא חייבים לעלות על הכביש אם לא רוצים אפשר לדוגמא לגור במערה אפשר גם לרדת מהארץ. שם הייאוש על הכבישים יותר נוח. סטטיסטית, הסיכוי למות או להיפצע ליד הקניון בנתניה, גדול יותר מלמות או להיפצע מפצמ"ר בגוש קטיף (זה אפרופו המדי פעם). וזה בגלל שפצמ"ר, כואב ככל שיהיה, לא מסוגל לגרום לעשירית מהנזק שמחבל מתאבד שהגיע לנתניה יכול לגרום. אפילו אם ייזרקו 100 פצמר"ים כל יום על גוש קטיף, מחבל אחד עם חגורה שמתפוצץ כל שלושה חודשים, יעשה יותר נזק. ושוב, מה שבעצם את/ה אומר/ת, זה שאין לאף אחד מחו"ל מה לחפש פה בארץ. שאלה... האם בתקופת הפיגועים הגדולה במרכז, הפסקת ללכת לקניונים? הפסקת לאכול במסעדות? ועוד שאלה... אם התקשורת הייתה מבליטה יותר ויותר את האלימות של בני הנוער, על חשבון הפוליטיקה ודברים אחרים, היית מגיע/ה לכזו חרדה שלא היית יכול/ה לשלוח את ילדיך לבית הספר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לשאלותיך: 1. לא הפסקתי ללכת לקניונים. פשוט לא התחלתי אף פעם ללכת אליהם. 2. לא הפסקתי באופן כללי ללכת למסעדות, למעט מקרים שחששתי שיש סיכוי מוגבר ללכת למסעדה מסוימת. (למשל, בשבוע של הפיגוע ב"מומנט" נמנעתי במכוון ללכת לשם. אחרת הייתי ודאי נמצאת שם בדיוק בערב הפיגוע). 3. אין לי ילדים. לו היו לי, ולו הם היו בבית ספר "מועד" לאלימות, אינני יודעת מה הייתי עושה - אבל אין ספק שהייתה לי בעיה. קשה מאוד לא לעלות על הכביש מדי פעם. איש (כמעט) לא בוחר היום מרצונו לגור במערה. בתקופת האינתיפאדה ה"בוערת" באמת כמעט ולא היו כאן תיירים. וסטטיסטית, לא נראה לי שהסיכוי להיפגע מפצמ"ר באיזור הרצועה בשנתיים האחרונות היה נמוך מהסיכוי להיפגע מפיגוע התאבדות בנתניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יקירתי, החיים והמוות זה משחק רולטה. אף אחד לא יודע איפה יהיה הפיגוע הבא. אולי תסבירי לי מה זה לדעתך מסעדה שמועדת לפיגוע? שאין מאבטח בכניסה? הרי למסעדת מקסים היה מאבטח. אז את לא הולכת לקניונים. מה לגבי אירועים הומי אדם אחרים? הופעות? מועדונים (אולי את אוהבת לרקוד)? את יוצאת ביום העצמאות? ומה עם הפיגועים שהיו בפורים? הרי גם בנתניה (פעמיים) וגם בדיזינגוף סנטר בזמנו, המחבל שלא הצליח להיכנס לקניון, פשוט התפוצץ על מעבר חציה. האם את סופרת את כמות האנשים במעבר חציה, לפני שאת מחליטה אם לחצות או לא? שלא יהיה לך ספק. אני מבין את החרדה שלך. גם אני טיפוס חרדתי. יש לי שני ילדים. איך אני אדע שהבית-ספר שלהם מועד או לא מועד לאלימות? האם יש שלט בכניסה לבית-ספר עם רמת האלימות מ- 1 עד 10? דווקא בשנים האחרונות רואים עוד ועוד אלימות בבתי ספר של "משפחות טובות" כביכול. ברמת השרון, בהרצליה. החברה הקיבוצית לדוגמא כבר מזמן לא סמל לחברה נאורה, שאין בה אונס ואלימות. האמת שאנחנו לא יכולים לדעת וזה דברים שאין לנו שליטה ישירה עליהם. זה העולם שאנחנו חיים בו. עולם מפחיד. אבל פחדים נועדו כדי להתגבר עליהם. וצריך לחיות, כי אם נפסיק, מחר באמת ייכנס בנו איזה משוגע על הכביש, סתם כשנעמוד ברמזור (מכיר שלושה סיפורים כאלה אישית), ובעצם לא הגענו לשום דבר מעבר לזה שחיינו בפחד. אנחנו לא בוחרים איך למות (ויש כאלה שגם לא יכולים לבחור איך לחיות). לדעתי גם לגבי הסטטיסטיקה את טועה, אבל זה דורש כל מיני חישובים של פצועים והרוגים, והייתי מעדיף להימנע מכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון שעיקר העניין נגע לילדים, הרשה לי רק לשאול אותך - היית לוקח את ילדיך למקום כלשהו הנתון באותה עת ממש למתקפת פצמ"רים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו שאלה לא קלה. כנראה שלא. למרות שזה תלוי בנסיבות. שאלה טובה אחרת היא מה היה קורה אם היו מתחילים לירות קסאמים או פצמר"ים על כפר-סבא (שם ההורים שלי גרים), או על הוד-השרון (שם אני גר). (והצבא לא היה מגיב ביד קשה שמפסיקה את הירי) האם הייתי עוזב בעקבות זה את העיר? האם לא הייתי מביא את הילדים להורי? באמת שאין לי מושג. הכול כנראה עניין של זוית הסתכלות על המציאות. כמו שאמרתי, אפשר גם לעזוב את המדינה ולא לנסוע פה בכבישים. עדיין רובנו לא עושים את זה. כנראה שלא תמיד החרדה היא השיקול היחידי. אני עדיין עומד מאחורי זה, שלקחת את הילדים למקום שיש בו פצמר"ים זה לא חוסר אחריות. אנשים הרי גרים שם. לפי ההגיון הזה אנחנו צריכים לצאת מכל מקום שיורים עליו ואנחנו לא מצליחים להגן עליו. כל אחד והשיקולים שלו וכל אחד עם הסיכונים שהוא מוכן לקחת על עצמו ועל הילדים שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"וכל אחד עם הסיכונים שהוא מוכן לקחת על עצמו ועל הילדים שלו." אז זהו, שלדעתי - הסיכונים שאתה מוכן לקחת על עצמך, ואלה שאתה מוכן לחשוף אליהם את ילדיך - הם שני דברים שונים בתכלית. וגם: הסיכונים שאתה מוכן לקחת גם לגבי ילדיך, שונים מאוד במקומות שאתה/הוריך גרים בהם ובמקומות שאין עליך אילוץ רציני מאוד להגיע אליהם. לכן, לא נראה לי שיש דמיון כלשהו בין מגורים בירושלים, למשל, ואפילו סיורים נרחבים בה בימי שיא האינתיפאדה - כשאני לוקחת אחריות על עצמי לבד - ובין נסיעה להפגנה בגוש קטיף בימים עתירי פצמ"רים עם ילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיכוי שהילד שלך יפגע כתוצאה מאירוע חבלני בגוש קטיף קטן לאין שיעור מהסיכוי שלו להיפגע מזיהום האוויר בגוש דן/חיפה/ירושלים. הערכה לגבי כמות ההרוגים מזיהום היא בסדר גודל אחד יותר מנפגעי תאונות הדרכים (כחמשת אלפים איש בשנה), זיהום אוויר גורם למגוון רחב של מחלות ותסמינים, בינהם סרטן. זאת בלי לכלול גורמים נוספים כמו רמת הפשע, שבערים הגדולות היא גבוהה יותר מבגוש קטיף. מבחינה סטטיסטית נטו, הסיכון לילדים בגוש קטיף הוא נמוך בהרבה מבכל עיר גדולה בארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ציינתי בפירקוש שאינני מתכוונת למקומות שאנשים גרים בהם, אלא רק למקומות שהם מגיעים אליהם באופן לא הכרחי, יחד עם ילדיהם. זיהום אוויר לא ממש רלוונטי לביקור של כמה שעות, או אפילו כמה ימים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את שאלת שאלה עקרונית, אם הייתי לוקח את ילדי למקום שיש בו פצמר"ים. לא הזכרת את עניין ההפגנה. אמרתי לך שזה תלוי, ושאין לי מושג. כנראה שלא. למזלי השאלה הזו אצלי לא עומדת על הפרק. אני לעומת זאת לא מפחד שבשלב הבא יפנו גם אותי מהבית שלי, ולא מרגיש צורך להילחם על העקרונות שלי. אם היית מרגישה שמפעל חיים שלם שלך, כל מה שאת מאמינה בו, הולך לרדת לטמיון. שכל מה שהאמנת בו מתנפץ לרסיסים, אולי גם את היית מוכנה להקריב איזה קורבן (לא את הילדים עצמם, אלא לקחת את הסיכון הקטן שיקרה משהו), כדי שזה לא יקרה. אני יכול להבין שהמתנחלים נמצאים במצוקה אמיתית. מרגישים ממש במלחמה. וכל אחד נלחם עם מה שיש לו, גם אם אני לא אסכים עם הדרך הזו. כל הורה אחראי על ילדיו. גם כשהוא שולח אותם לבית ספר הוא לוקח סיכון, אם כי מחושב יותר. זה תהליך התבגרות זריז מאוד, שמגיע עם הילד הראשון, כבר בשנה הראשונה. לא תוכל לנצח לעטוף את הילד שלך בצמר-גפן ולשמור אותו מהעולם האכזר. כולנו נפלנו על הראש, ורובנו גם יותר מפעם אחת. לא בגלל שהורים הם עם לא אחראי, אלא בגלל שזה בלתי אפשרי להגן על הילדים שלנו 24/7. פה בהחלט יש בחירה, וכמו שכבר אמרתי בצורה ברורה, אני לא הייתי לוקח את הילד שלי לשום הפגנה, כמו גם שאני לא אתן לו לראות חדשות עד גיל מסויים וכיוצא בזה. אצלי עניין הפצמרים לא קשור לעניין ההפגנה. את חכמה להגיד שאת לוקחת אחריות על עצמך בלבד. פשוט לא היו לך אז ילדים. ואם כן היו לך ילדים בתקופת הפיגועים בירושלים? לא היית מוציאה אותם מהבית עד יעבור זעם? אני לא חושב שזה קשור לאילוץ. אני חושב שזה קשור באיך אנחנו תופסים את הסיכונים שמסביבנו, ותפיסה כללית לגבי החיים והמוות. האם את מקבלת את זה שיש אנשים שפוחדים פחות ממך? או אנשים שמרגישים שפחות מסוכן לבלות סוף שבוע בגוש קטיף, מאשר לבלות עוד כמה שעות על הכביש במרכז הארץ? אני לא דתי, אבל יש משפט של הרבי נ נח נחמ נחמן מאומן שמסכם לדעתי את הנושא הזה, ואת התפיסה של חלק גדול ממתנגדי ההתנתקות, ובגלל זה גם כל כך קשה לנו מולם. כשיש אמונה שהכול משמיים, החרדות משנות צורה ולא מובילות אותך בחיים. כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל. יוווווווווווווו........ כמה שאני מברבר בידידות :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמרתי, לעצמי אני לא חוששת במיוחד. בוא נסכם, שלו הייתי אמא ייתכן שהייתי חששנית מדי.:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הילד הזה היה פרובקטור של השב"כ,לא ידעת? ואגב הילדים,כשאני רואה את הנוער של הציונות הדתית אני חושב מחשבות נוגות לגבי מצב הדמוקרטיה <תאוקרטיה?>פה עוד 40 שנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא משתדל תמיד להישאר אופטימי. לך תדע... אולי עד אז ינחתו החייזרים שהתחילו את הכול ויספרו את הסיפור האמיתי |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |