|
אני מייחס את מה שראוי לייחס ולמי שראוי לייחס. הפוליטיקאים הם באופן כללי ולא מאד מופגן, משרתים אינטרסים של תאגידים שונים. בכל משבר כלכלי אתהרואה שאיזה תאגיד נקלע לקשיים. ברוב המקרים מצילים אותו. לפעמים הוא נופל. בכל משבר כלכלי נהרסים עשרות אלפי עסקים קטנים. אותם אף אחד אינו מציל. רוב בעליהם אינם כועסים על השיטה בגלל שכל אחד מהם רואה את עצמו כבעל תאגיד גדול בפוטנציה. השיטה האידאלית שלך קיימת רק בראשך. היום התאגידים הופכים יותר ויותר חזקים ובלתי תלויים במדינות. הגדולים ביניהם הם טרנסלאומיים. הם זורמים ממדינה למדינה על פי רמת השכר, ה"ידידות" של המערכת הפוליטית, מיעוט המגבלות החוקיות וכו'. בניגוד למערכת הפוליטית שלפחות מתיימרת להיות דמוקרטית ואם הציבור ירצה- היא תהיה דמוקרטית, התאגידים הם אוטוקרטיים לחלוטין והמניע היחיד שלהם הוא מקסימום רווח. במקום בו המערכת הפוליטית אינה מתפקדת ךטובת הציבור- הם גם הורסים את הסביבה הטבעית של האדם ומסכנים את קיומו. בתקופה של אדם סמית כל זה לא היה, כך שאפשר היה להתייחס לממשלה כמאיימת עיקרית על חרות האדם. היום היא היחידה שיכולה להגן על חרות זו (במרבית המקרים היא אינה עושה יותר מדי). קח למשל את השליטה של התאגידים ומוטיב הרווח המקסימלי במדיה. שים לה למה משודר שם, לרמת והיקף החדשות. שים לב לאקדמיה. הדיונים שם יכולים להיות כמעט על הכל. לא יהיו דיונים על הקטנת כוחם של תאגידים, על הטלת אחריות על תאגידים, שימת גבול לסוגים מסויימים של חרות קנייןוכד'.מדוע זה לא יהיה? כי הפוליטיקאים מושחתים? יכול להיות שגם זה. אבל בלעדי המערכת הפוליטית שהיא נבחרת, נגיע למטרופוליס של פריץ לאנג.
|
|