|
גילויי האיבה של חלק ניכר ממנהיגי הציבור הערבי בישראל כלפי המדינה מעמידים אתגר רציני בפני כללי המשחק הדמוקרטי. בנקודה זו שוררת מבוכה בשיח הפוליטי בישראל. הציבור היהודי הרחב חש מורת רוח כלפי גילויי הלאומיות הפלסטינית של ערביי המדינה, כמו ציון יום העצמאות של מדינת ישראל כיום אבל (יום הנכבה). הרוב היהודי נוטה לתבוע השתקת ערבים כאשר הם מתנהגים ומתבטאים באופן שאינו נוח למדינה. זו, לדעתי, עמדה שגויה, ויש להילחם בעוצמה ובנחישות נגד ניסיונות ההשתקה האלה. אולם לעתים, אותם האנשים שיש להם מחויבות עמוקה ובלתי מתפשרת לחופש הביטוי מתקשים להתייחס בחומרה הראויה לביטויים קשים מאוד שמשמיעים מנהיגים ערבים, מחשש שייתפשו כמצדיקים מדיניות של סתימת פיות. בשל חשש זה הם מניחים לאישי ציבור ערבים להתנהג ולהתבטא באופן ששום מדינה דמוקרטית חפצת חיים לא הייתה סובלת, והדוגמה המובהקת לכך היא גילויי השמחה של כמה מהם לנוכח מהלומות שישראל סופגת מידי אויביה. גם חסידיה המושבעים ביותר של הדמוקרטיה הליברלית צריכים להבחין בין דעות מקוממות, שלאזרחי המדינה הזכות להביען, ובין ביטויי תמיכה בפעולה אלימה נגד המדינה. אדם פרטי יכול אולי לבטא, בתנאים מסוימים, תמיכה כזאת. מנהיג ציבור הסמוך על שולחן המדינה אינו יכול לעשות זאת. עליו לבחור בין תפקידו כחבר כנסת ובין חירותו להביע הזדהות עם המאבק המזוין של אויבי המדינה.
ושים לב לרמז (רק ברמז) של הערבי הישראלי על הבעיות בצד שלו בפסקה האחרונה של המאמר:
|
|