 |
מהבחינה העקרונית אני תומך בשוויון הזדמנויות, כפי שהוסבר בפרוטרוט על ידי מיץ פטל.
אבל בכל הדיון הזה צריך לקחת בחשבון שלא מדובר בשוויץ, אלא במדינת ישראל שצפוייה לחיות על חרבה עוד שנים רבות. אין מקום לפשרות בכל מה שקשור לסך הכוח (הפיזי, המנטלי, הטכנולוגי ועוד), בכל הרמות, מרמת הפרט ועד רמת הצבא כולו.
ישנם מקומות בהם לנשים יתרון ומקומות בהם לגברים יש יתרון. ישנם הבדלים, ואני מציע לא להתעלם מהם.
למשל, חיילי נ"מ בעורף. פה הצבא יכל להתחזק. מדובר בתפקיד שדורש מוח, ולא כוח. אני בטוח שאם יבחרו 100 אנשים מתאימים ביותר לתפקיד הזה, מתוך קבוצה של 200 גברים, התוצאה תהיה פחות טובה לעומת המקרה בו יבחרו 100 האנשים המתאימים ביותר מתוך קבוצה של 400 איש, נשים וגברים. בקיצור, כשההיצע גדל והביקוש נשאר אותו דבר, יש הזדמנות להגדיל את סך הכוח.
דוגמא נוספת, מחלקת חי"ר. נניח שאין הבדלים של חוסן מנטלי בין נשים לגברים (גורם ראשון במעלה כשמדברים על לחצים פיזים).
משקל הנשים בגיל 18 בממוצע קטן, מזה של הגברים, נניח ב%25. מחלקת חי"ר שמשקלה הממוצע קטן ב%25, יש לכך משמעויות מבצעיות. המחלקה נושאת פחות נשק ותחמושת, או שהניידות שלה פחותה. זה לא אומר שאין גברים בחי"ר ששוקלים 55 ק"ג, אבל הממוצע הוא גבוהה יותר, ואם עד היום לא עשו חישובים כאלה כאשר הרכיבו מחלקת חי"ר כי סמכו על ההסתברות כשהמחלקה בנויה מגברים, אז היום צריך להוסיף את השיקול הזה כאשר מרכיבים מחלקת חי"ר מעורבת. כאשר משבצים חירניקית למחלקת חי"ר, המשקל, הכוח והכושר הגופני שלה, לא מספיק שיהיו מינימלי (55 ק"ג, 8 דקות 2000מ'), הוא צריך להיות גבוהה יותר(אולי 75ק"ג, 7 דקות 2000מ'), באופן שלא יוריד את הממוצע של המחלקה.
לסיכום, אני תומך נלהב של הרעיון שמטרתו למצות את הפוטנציאל שטמון בתרומת הנשים לצבא, ולא רק בטייס, גם בעבודות רס"ר כשמסתבר שמתבצעים לעיתים על ידי מילואימניקים(!) המבזבזים משאבי מדינה יקרים, בזמן שנשים משרתות פחות משנתים או משתחררות ביתר קלות בכלל.
אם יתבצע הדבר באופן שבו תארתי, סך הכח יגדל. לעומת זאת, אם תהיה פופוליטיזציה של העניין, סך הכוח יקטן.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש