 |
ראשית, אין לערבים ולחרדים רוב בירושלים. הערבים מהווים בערך שלושים אחוז מהאוכלוסיה בעיר, והחרדים מהווים כשליש מהאוכלוסיה היהודית - ביחד, בערך חצי (ראה למשל כאן: http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=4676&id...).
שנית, איני משוכנע כלל שאתה צודק לגבי אף אחת מהאוכלוסיות שציינת. לגבי הערבים, הרי הישובים המרוחקים מהעיר לא ראו עצמם מעולם כחלק מהעיר - לפחות עד שהעיר התרחבה ובאה לבקר אותם; שועפאט לא היתה חלק מירושלים, ואני לא בטוח שתושביה סבורים שקיומה של הגבעה הצרפתית הופך אותם לחלק ממנה. כיוצא בה קלנדיה, או וולג'ה בקצה השני. אזכיר לך גם את ההתנגדות שקמה בקרב הפלשתינים כשעלתה ההצעה להכריז שאבו דיס היא חלק מירושלים ושבה יכולה התביעה להקים מדינה שבירתה ירושלים לבוא על סיפוקה.
לגבי החרדים - לחרדים אין כל ענין בשועפאט ובקלנדיה, גם לא בכפר עקב. למיטב הבנתי, אין הם מעונינים כלל ועיקר לראות אזורים אלה כחלק מירושלים. אצל חלקם הראיה מתבססת יותר על האספקט ההלכתי - וכאן באות לידי בטוי הלכות כמו המגבלות על הרחבת קדושתה של ירושלים (לא ניתן כלל להרחיב את העיר בימינו, מבחינה הלכתית) או גבולות קריאת המגילה בשושן פורים. שוב - איני סבור שפוסק כלשהו יקבע שבקלנדיה יש לקרוא מגילה בשושן פורים רק כי המדינה העבירה חוק.
הכיפות הסרוגות - כאן קשה יותר לקבוע, מאחר והאגף הימני בהם ממעט להתיחס בכלל להבחנה בין ירושלים לבין שאר השטחים. בכל אופן, דומני שגם רוב סרוגי הכיפות לא בדיוק ירגישו בבית בשועפאט, והמתונים ביניהם היו מסכימים ללא היסוס לוותר על השכונות הצפוניות לו ידעו שזה יבטיח להם שמירה על "האגן הקדוש".
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש