בתשובה לירון, 18/05/05 21:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הטיעון המרכזי בתאורית הקשר שלי הוא שהממסד התקשורתי פשוט רוצה כח. פשוט רוצה להשפיע ו"להוביל מהלכים" פוליטיים. התקשורת מעוניינת במעמד של מועצת מנהלים של המדינה. הממשלה תנהל ניהול שוטף, אבל התקשורת תקבע את הכיוון. (הנטיה שמאלה משפיעה על הכיוון, אבל בעיקר מדובר בתחרות על כח) במערכת הפוליטית יש שחיתות. איו ספק בכך. אני טוען שיצירת האוירה האפוקליפטית של הדרדרות גורפת שלא היתה כמוה, היא מהלך ציני שנועד להחליש את המימסד הפוליטי. המושג של התקשורת כאלטרנטיבה שלטונית פרושו שדרכה של המדינה תקבע באמצעות המוסדות והתהליכים הדמוקרטיים החוקתיים - רק להלכה. אלה יוכלו להמשיך לפעול, כמובן. אלא שעמדת המימסד התקשורתי היא תהיה המכרעת בשיקולי הפוליטיקאים בזמן קביעת המדיניות בפועל. מטרת התקשורת היא שדמות העיתונאי תחליף את דמות הפוליטיקאי כנציג הציבור וכמיצג אמיתי של האינטרסים הציבוריים. הצגת הפוליטיקאי האופייני כמושחת כוללת שני רכיבים. 1. הפוליטיקאי אינו נבחר לגיטימי. שוחד, התפקדות פיקטיבית, "קבלני קולות", "דילים" מכוערים, "רשימות מוות" נוראות "לחצים" וכולי. 2. הפוליטיקאי אינו מיצג את אינטרס שולחיו אלא את האינטרסים של עצמו (ג'ובים). ככל שגובר הניכור וחוסר האמון בין הציבור ונבחרין, כך תלויים יותר הנבחרים בתקשורת הבונה את הדימוי הציבורי שלהם - כך גדלה עצמת התקשורת. התקשורת מכפישה באופן גורף את המוסדות הדמוקרטיים - המפלגות, מרכזיהן והכנסת. בכך היא בונה תשתית בדעת הקהל המאפשרת לפוליטיקאים בכירים לפעול בניגוד להחלטות או מצעי מפלגותיהם, בתנאי שהתקשורת פורשת חסותה עליהם. היחסים המיוחדים בין בג"ץ הכנסת והממשלה, נתנים להבנה אף הם בהקשר זה. העוינות הגלויה של התקשורת למרכז הליכוד, מוסברת בכך שגוף זה מעוניין לשפיע על עמדות הח"כים מן הליכוד, ולא תמיד בכוון הנכון. התקשורת מעוניינת בבלעדיות בעסקי ההשפעה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה פגמים בתיאוריה שלך: א. התקשורת אינה "ממסד", והיא אפילו לא גוף. היא מספר גופים נפרדים, עם מטרות נפרדות ועמדות נבדלות. ב. התקשורת אינה מסוגלת להוביל מהלכים פוליטיים, היא אינה מסוגלת ליזום אותם, והיא אינה מסוגלת לבצע אותם. ג. כל הנתונים מראים שהתקשורת אפילו אינה יכולה להשפיע על עמדותיהם של אנשים בצורה מהותית. לכל היותר, היא יכולה להשפיע על אילו תחומים אנשים יחשבו עליהם, אבל לא איזה עמדות הם ינקטו בתוך אותם תחומים (כלומר, היא יכולה לגרום לאנשים לחשוב על כלכלה במקום על טרור, אבל היא לא יכולה לגרום להם לחשוב שכלכלה חופשית עדיפה על מדינת רווחה או להפך). ד. הציבור היחיד שמקבל באופן עקבי ציונים נמוכים יותר במדד ההערכה מאשר חברי כנסת, הם עיתונאים. ה. אם היית פוגש עיתונאי אי פעם, היית יודע שמלבד כמה "כוכבים", רובם הם אנשים שבקושי מצליחים לסגור את החודש, והם רחוקים כרחוק מזרח ממערב משאיפות מגלומניות כמו אלו שתיארת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ד. ובל נשכח את הסיסמה שהתנוססה בגאון במשך כמה שנים על כל חלון ראווה של כל חנות ירקות ועל כל פגוש רענן (ועדיין מתנוססת במקומות מסויימים): "העם נגד תקשורת עוינת", שמשמעותה בעברית היא: אנחנו כולנו ליכודניקים, ש"סניקים וכו', ואתם העיתונאים, אתם קומץ נידף ברוח של שמאלנים שנואים ונרביץ לכם אם רק תתקרבו". ומה שמנסה תגובה 301735 לומר, זה ממש לא חדש, זהו פטנט עתיק ופעם אמרו אותו בהרבה פחות מילים: "להרוג את השליח!!" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תראה, אנחנו כבר לא בתקופת סלח שבתי, תקופת הנאיביות הסתימה מזמן. אף אחד לא מאמין יותר שהתקשורת היא ראי אוביקטיבי של המציאות. לא בישראל ולא באף מקום בעולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התקשורת הישראלית אכן אינה מעבירה את כל המציאות המזרח תיכונית אלא חלקים זעומים ממנה. התקשורת הזרה - חלקים יותר גדולים, בדרך כלל באמצעות צילום. אם צילום אינו ''ראי'', בעיניך - אנחנו לא מדברים את אותה עברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צילום הוא בהחלט ראי, השאלה רק איזה מין ראי. האפשרויות לשקר באמצעות הראי הזה גדולות מאוד (ואני לא מתכוונת לכל מיני ''פיתוחים'' מיוחדים או טשטושים וכיו''ב, אלא לצילום ''סטרייט''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שבאגף ה''ליכודניק'' מטעם האו''ם לא חסר מקום. ''התקשורת הזרה האובייקטבית''... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזווית, העדשה, מהירות הסגר - הכל משפיע על התוצאה. תן לי עדשה ארוכת-מוקד, וכל הפגנה קטנה הופכת להפגנת המונים. תן לי עדשה רחבת זוית, וכל שני בתים הרוסים נראים כשכונה מופצצת. צילום הוא ייצוג של המציאות. נאמן או לא - תלוי הן בצלם, והן בעורך. למשל, אם ניקח שתי תמונות מפורסמות מוויאטנאם. האם בצילום של מפקד המשטרה הויאטנמית יורה בשבוי יש מידע על פעולותיו של אותו שבוי קודם ומי היה? והאם העורך שבחר לסלק מהתמונה של הילדה שנפגעה בטעות בהפצצת נאפאלם אמריקאית את החייל האמריקאי המלווה אותה לטיפול, לא שינה את ייצוג המציאות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עודף הנאיביות הוחלף בעודף ציניות. גם כן הישג. לא רק התקשורת מעוותת את המציאות - הציבור מחזיק בגירסה מעוותת משלו. מנטרת ה''כולם מושחתים נמאסתם'' איננה ראי אובייקטיבי של המציאות, אלא התנערות של הציבור מאחריותו. לא תקופת הנאיביות הסתימה. תקופת האחריות האישית וההרגשה שאפשר להשפיע על התנהלות העולם הפוליטי - היא זאת שהסתימה (או יצאה להפסקה, אני מקווה). אף אחד לא מאמין יותר ש... זהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שליח מטעם מי? בעל ההון ששולט בעיתון? אגד האינטרסים הפוליטיים שלו? תעשה לי טובה, גם בארה"ב ישנה תופעה שהליברל'ס השתלטו על מדיה משך שנים, עד שבשנים האחרונות החלה לקום תקשורת-שמרנית אלטרנטיבית. ולמען הקלה על יכולת השמיעה- לאו דווקא "דתית". נכון המהפכה התקשורתית מתיחלה לתת אותותיה כבר בימים אלה בישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, גם אני הגדרתי את דברי בקריצת עיין כתאורית קשר. ברור שהמציאות מורכבת הרבה יותר. אינני מאמין שיש התארגנות מודעת "לתפוס את השלטון". אבל טבעי שרוצים להשפיע (לטובה, כל אחד על פי עמדותיו). אין ספק שהתקשורת משתתפת השתתפות אקטיבית במשחק הפוליטי. את המושג "תקשורת לוחמת" לא אני המצאתי. החלשת השחקנים האחרים באמצעות הכפשה גורפת, מחזקת את כוחה היחסי של התקשורת. האם יש כוונה פלילית? לחלק מהעתונאים יש ולחלק אין. בכל מקרה כוונה פלילית קשה להוכחה. (גם במקרה של שחיתות) א. אני משתמש במושג ממסד ככינוי לקבוצת אנשים בעלי עמדות כח במימשל או בחברה. אני חושב שקבוצת העיתונאים הבכירים בישראל, היא בהחלט ממסד. לא משנה מה תהיה ההגדרה המדויקת של "בכירים". ההגדרה תקבע רק את גודל מעגל הכוח - כך או אחרת מדובר בעשרות אנשים בלבד. ברור שיש תחרות וברור שיש הבדלי עמדות ואינטרסים. זה תמיד כך בכל ממסד. אבל תמיד יש גם מחנה משותף גדול. ב. "להוביל" בהקשר התקשורתי פרושו להציג את את המציאות על במה כזאת, להשתמש בתפאורה כזאת ולנגן מנגינת רקע כזאת, שאין לאורך זמן לפוליטיקאי ברירה אלא לשחק את התפקיד שהתקשורת מעוניינת שישחק. אוי למי שמסרב (ביבי נתניהו) או למי שהתקשורת הריצה אותו והוא לא סיפק את הסחורה (אהוד ברק) ג. חה חה חה. אולי כדאי שתשלח את הבדיחה הזאת במייל לברלוסקוני או לפוטין. הם יעשו במכנסיים. ד. הציבור מבין שהעתונאים הם סוג של פוליטיקאים. ה. דובי, אני מתיחס רק לכוכבים. למה מגלומניות? אתה לא רוצה להשפיע? למה שעורך מעריב לא ירצה להשפיע? אתה חושב שיש לו רגשי נחיתות מול הפוליטיקאים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולנו רוצים להשפיע. לרצות להשפיע זה לא דבר רע. החלשת השחקנים האחרים באמצעות הכפשה גורפת מחלישה גם אותך, משום שאתה הופך לשחקן בעל כוח הרסני, ולא בעל כוח בונה. קצת קשה לקדם אג'נדה כשאתה לא מסוגל לעשות שום דבר קונסטרוקטיבי. א+ב. איפה הציבור בכל הסיפור הזה? ג. וואו. הפלת אותי מהכסא. רוסיה ואיטליה, שתי דמוקרטיות למופת, ממש. טוב שלא הבאת את ברית המועצות כדוגמא לכוחה של התקשורת. ד. אז הציבור טועה. ה. הכוכבים מהווים אחוז זוטר מכמות הטקסט שמופיעה בעיתון, וההשפעה שלהם, בסופו של דבר, מועטה. מגלומניות לא משום שאדם רוצה להשפיע, אלא משום שהוא חושב שהוא לבדו יהיה מסוגל לכלוא את הציבור, למרות שיש חלופות לכלי התקשורת שבידיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין מתגובתך ששורש המחלוקת ביננו הוא במידת הפלורליזם המיוחס לתקשורת בישראל. אתה תופס אותה כפלורליסטית ונאמנה לאתוס האוביקטיביות, ואני תופס אותה כקוהרנטית ומגויסת לטובת סדר יום פוליטי. מעניין אם יש מחקרים של מלומדי תקשורת או אנשי מדע המדינה, המציעים שיטות למדידת קוהרנטיות השיח התקשורתי ביחס למגוון עמדות הציבור. אולי משחו כמו אנטרופיה יחסית. א. צריך לבצע קוונטיזציה של עמדות הציבור בענינים השנויים במחלוקת פוליטית למספר סופי של עמדות. ב. לבצע סקר למדידת שעור התמיכה הציבורית בעמדות השונות. ג. למצא קבוצות של עמדות היוצרות חלוקה של קולות המשתתפים. ד. אפשר לאחר נורמליזציה לתרגם כל חלוקה כזאת ביחד עם מניין הקולות למרחב הסתברות. ה. עבור כל חלוקה כזאת ועבור כל נישה תקשורתית צריך "להשיג" מפקד עמדות של כלי התקשורת. (כיצד ניתן לקבוע באופן אוביקטיבי האם מאמר או כתבה או התבטאות או הרמת גבה תומכים או מחזקים עמדה פוליטית באופן מניפולטיבי, או מציגים מציאות אוביקטיבית זאת אינני יודע) ו. לאחר נורמליזציה של המפקד חישוב האנטרופיה היחסית הוא עניין טכני. אולי משהו מכיר משהו דומה לזה או נסיון בשיטה אחרת לקבוע את מידת הפלורליזם של התקשורת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא צריך לחשוב שהם אובייקטיביים, אני רק צריך לדעת מה המטרה המרכזית של הארגונים הללו: להרוויח כסף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שאפשר להדגים את חולשתה של התקשורת בעובדה שעד לפני מספר שנים העברית בתקשורת (כתובה ואלקטרונית) הייתה עברית תקנית. ההשפעה או החלחול של השפה התקשורתית על הציבור שאפו ל-0. לא זאת אף זאת, בימנו רוב אנשי התקשורת אינם משתמשים בשפה תקנית וחלקם אף לא מכירים אותה . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מטרת התקשורת היא שדמות העיתונאי תחליף את דמות הפוליטיקאי כנציג הציבור וכמיצג אמיתי של האינטרסים הציבוריים.'' קשה לי מאוד עם הכללוץ כמו ''מטרת התקשורת''. התקשורת מורכת מאלפי אנשים בעלי עמדות, גישות ואינטרסים שונים. אין ספק שרובם המכריע מונעים (בין שאר) מתוך השאיפה לעשות שם לעצמם. סביר שרובם גם מעוניינים בהבלטת אישיותם. מניעים אלה הם חלק אינהרנטי מהמקצוע. ונכון גם שיש לא מעט מבקרים המתקנאים במושאי בביקורותיהם - מבקרי אמנות ששאיפתם הכמוסה היא להיות אמנים, מבקרי קולנוע הכמהים להיות קולנוענים וכיו''ב. אז גם ''מבקרי'' המדיניות רוצים היו, אולי, להיות מדינאים. אבל אלו גם אלו יודעים את ההבדל בין המבקר למבוקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלק מראיון עם ברט סטיבנס חבר בכיר במערכת הוול סטריט ג'ורנל ומי שהיה עורך הג'רוזלם פוסט: "הניסיון שלי עם עיתונאים ישראלים הוא שהם לא יודעים מה הם אינם יודעים. וזה הכי גרוע. יש כמה עיתונאים ישראלים על רמה". "....אני נהנה מאוד מהראיונות שארי שביט עורך. אני חושב שהוא טוב בזה הוא אחד העיתונאים הישראלים המעטים שהם גם רציניים מבחינה אינטלקטואלית". אבל העיתונאים הישראלים, כמו הישראלים בכלל, אינם טובים או רעים יותר מהאמריקנים למשל. אולי זה רק הבעיה של חשיבה קבוצתית; העובדה שהם נעים מנושא לנושא ומאירוע לאירוע בלהקה. "אני חושב שזה נכון לגבי עיתונאים בכלל, לא רק ישראלים. זה מזכיר לי את השורה המפורסמת על 'עדר של בעלי דעה עצמאיים'. יש הרבה חשיבה קבוצתית. אבל יש פה נטייה לסטנדרטים חלשים של הוכחה ושל ראיות. יש לעיתונאים ישראלים הרגל בלתי נשלט להיתפס לסיפורים שמתאימים בצורה השקופה ביותר לנטיותיהם הפוליטיות. אין שום הבדל בין עמוד השער החדשותי של 'הארץ' לבין עמוד מאמרי המערכת. זה אירוני בעיני שמאשימים את הג'רוזלם פוסט שהוא ימני, בשעה שאנחנו עושים כל מאמץ כדי ליצור הבחנה בין עמודי החדשות שלנו לבין עמודי המאמרים. "מבחינתי לקרוא את הדיווחים של עקיבא אלדר ב'הארץ' זה כמו לקרוא מאמר מערכת. אם עקיבא אלדר מציג כעובדה דברים שהוא מצטט מאיזה גנרל שהדברים שלו משרתים את השקפתו – מבחינתי זה לא עיתונות. זה מזעזע. רוב ההתרשמות שלי מהעיתונות הישראלית באה מ'הארץ'. ואלה האנשים שמחזיקים מעצמם כאנשים הכי קוסמופוליטיים, בעלי ההשכלה הגבוהה ביותר. והם לא קוסמופוליטיים וגם לא כל כך משכילים". אז מה הם? פרובינציאליים? "הם מאוד פרובינציאליים ושבעי רצון מעצמם בצורה קיצונית. לדעתי, רק מעטים ביניהם יעמדו בסטנדרטים השרירים בכל חדר חדשות מערבי. הם צריכים לעשות לעצמם טובה ולקחת שנת שבתון פעם בחיים כדי לעבוד בעיתון אמריקני. הם יבינו את כללי האתיקה שמושלים בעיתונות אחראית". אולי זה בגלל שירשנו את המסורת של הצהובונים הגרמניים. "או הבריטיים. אני לא נגד עיתונות צהובה, אם היא מציגה את עצמה כעיתונות צהובה. אני נגד עיתונות צהובה שמציגה את עצמה כריאליזם ברמת חשיבה גבוהה. שניצבת מעל להתרחשות". אולי הבעיה בישראל היא שהעיתונות המרכזית היא כמו מערכת אינסטלציה מעורבת שמעבירה באותה צנרת גם מי שתייה וגם מי ביוב. בארה"ב יש הפרדה בין ה'ניישנל אינקוויירר' ל'וול סטריט ג'ורנל'. אצלנו 'ידיעות אחרונות' זו מערכת שמעבירה את הכל ביחד. "ידיעות הוא טבלואיד". אבל הכי משפיע בישראל. "הכי גדול בישראל. אבל זה לא העיתון שמציג את פניה של ישראל לשאר העולם. מה שמדאיג אותי הוא הפנים שישראל מציגה לעולם הרחב. ידיעות משקף שיח פנימי, לחצים שונים של החיים בארץ. אף פעם לא אאשים טבלואיד בכך שהוא טבלואיד. העסק שלו זה להיות אדום וקריא. וזה בסדר. כקורא ותיק של ה'ניו-יורק פוסט' אני לגמרי בעד עיתונות כזאת. אבל אני נגד עיתונים שמציעים את עצמם כרמה גבוהה יותר של עיתונות, אך הם למעשה עיתונות ברמה נחותה יותר. ואני כל פעם מזועזע מזה מחדש". העובדות הורסות את הסיפור בוא נדבר על דוגמאות אמריקניות. כתבת טור שבו מנית את העיתונאים הנערצים עליך והתכסחת עם איש הניו-יורק טיימס רוג'ר כהן. שמעתי אותו מודה בהרצאה שהעיתון שלו שגה היסטורית בדרך שבה כיסה את השואה (או כיסה על השואה). היית אומר שהוא עצמו חוזר על אותה שגיאה אחרי 60 שנה? "רוג'ר כהן הוא עיתונאי ברמה גבוהה מאוד. הוא בא לישראל, והרושם שלי שהוא אף פעם לא כיסה לעומק את ישראל. הוא כיסה בצורה נפלאה את המלחמה בבלקנים, עם איזו בהירות מוסרית שהיתה מאוד נדירה באותם ימים. והנה בישראל הוא מתמסר לכל קלישאה אידיוטית שמישהו משחרר לגבי הסכסוך. להגיד ששרון הרג את תקוותה של ישראל לשלום?! סלח לי, שרון עלה לשלטון אחרי חמשה חודשי אינתיפאדה; שרון הוא התוצאה של אובדן התקווה לשלום בישראל. זה לא עניין של חשיבה אינטלקטואלית. זה עניין כרונולוגי. הרי מי היה שרון בספטמבר 2000? אני זוכר שפגשתי אותו באיזה משרד כלום בתל-אביב בקומה התשיעית של איזה בנין בקינג ג'ורג'. הוא היה כלום. זה היה שבועיים לפני פרוץ האינתיפאדה. שרון הוא התוצאה של מעשי הפלשתינים; הוא לא הגורם להם. "יש שני סוגי עיתונאים מערביים כאן. ישנם אלה שפשוט בחרו בצד הפלשתיני. דהיינו, עיתונאים בריטים ואירופים. וישנם העיתונאים האמריקנים שמעמידים פנים שהם שומרים על איזון ומשיגים אותו על ידי התעלמות ממציאות עובדתית מסוימת. למשל, היום אחמד קריע (אבו-עלא) אומר: התקפת הטרור הבאה תהיה מוצדקת (בעקבות התקפת חיל האוויר בעזה שבה חוסלו 14 מחבלים). הוא רפורמיסט? הוא מתון? אני מחכה לפיגוע הטרור הבא, כי אז אני אשמע את אחמד קריע אומר שהוא מגנה אותו בכל פה, כמו שהוא תמיד אומר. או סאיב עריקאת". יש אני חושב סיבה נוספת. עיתונאים שמגיעים הנה סוחבים איתם את הנראטיב של העיתון שהם מייצגים. והם חייבים להתאים אליו את דיווחיהם, אחרת יתחילו לשאול אותם שאלות ולפקפק בעבודה שלהם. "זה נכון במאה אחוז. עיתונאים ועיתונים מפתחים סיפור עלילה. כשמגיע כתב חדש לישראל, התפקיד הבסיסי שלו הוא לאחוז בקצה החוט של הסיפור במקום שבו השאיר אותו הכתב הקודם של העיתון שלו. כך שאם הכתב שקדם להם כתב טרגדיה, הם לא יתחילו פתאום לכתוב עלילה קומית. וכך אתה מקבל את אותם כתבים שנוטים להסתגל באיטיות רבה למציאות חדשה, ויש להם התנגדות רבה להתאמץ ולחשוב על דברים שאינם מתאימים לסיפור שמדריך אותם. "בין כישלון קמפ-דיוויד לפרוץ האינתיפאדה הופיע כאן עיתונאי ששמו ג'ון ברנס. והוא דיווח על אותם מחנות של הרש"פ שהיו בעצם בתי ספר לטרור. הדיווח הזה פורסם ואנשים המהמו, אבל אף אחד לא לקח את זה ברצינות. אף אחד לא נעצר לחשוב מה זה באמת אומר. כי היה לך סיפור עלילה שאמר שישנם המתונים בקרב הפלשתינים המיוצגים על ידי יאסר ערפאת והם פועלים להביא שלום יחד עם המתונים בצד הישראלי, המיוצגים על ידי רבין, פרס, ברק וכו'; והקיצונים משני הצדדים – החמאס והליכוד – מאיימים עליהם. והנה הופיע סיפור שאמר למעשה שהרשות אינה שותפה לשלום. היא לא מתונה. היא מאמנת נערים בני 15 בטרור. העובדה הזאת פשוט לא ניתנה לעיכול על ידי המדיה, משום שהמדיה פיתחה סיפור עלילה שבמסגרתו הנראטיב האחר הזה לא היה הגיוני, הוא לא השתלב. לא ניתן היה להכניס את הנתון הזה למחשב". מי שהביא דיווח דומה מאוד לזה שתיארת, לפני בדיוק עשר שנים, היה מייקל קלי. הוא היה בעזה ותיאר את אנשיו של ערפאת מגיעים ומשליטים את המשטר שלהם. "מייקל קלי היה עיתונאי נפלא. הוא מגלם את מה שאני מאמין שעיתונאי צריך להיות. מותו היה מכה אדירה. הוא אחד העיתונאים הבודדים שעשו את ההבדל. אני רואה אותו כדוגמה ומופת. לכל מה שאני עושה. עם סוג של יושר, בהירות מוסרית, והוגנות – שרק לעתים רחוקות אתה מוצא אצל עיתונאים אחרים". הוא סוג של גיבור? "אני לא יודע מה זה גיבור. או מה הסטנדרט לגבורה. אבל היתה לו יושרה הרואית בעיתונאות שלו ובכתיבה שלו. משהו שהיה לג'ורג' אורוול. ואולי רק לעוד אנשים ספורים. אף אחד לא יכול לבוא במקומו". אחת האבדות של עיראק. "האבדה הגדולה ביותר. אבל יש עוד כמה דברים שצריך להגיד לפני שאני הולך. יש בי צד שמרגיש בעת שאני עוזב כאילו אני בוגד בישראל". עזוב, בחייך. "אני מרגיש אמביוולנטי. כי ישראל איננה רק עניין של עבודה; בשבילי היא גם מטרה. מה שלא יקרה, לאן שלא אלך, אני חושב שהעניין המהותי הוא לשמור אמונים לארץ הזאת. זו כמעט נאמנות משפחתית. "מטריד אותי לראות עיתונאים יהודים שאינם פועלים ברוח זו. מעמידים פנים שנאמנותם נתונה בסופו של חשבון רק למקצוע. בגלל שלא כך זה צריך להיות. עיתונאות איננה שליחות כל כך נשגבת. האתיקה של העיתונות איננה מקור לקודים המוסריים העמוקים ביותר; והאחריות של עיתונאי איננה בפשטות רק לאמונה המקצועית שלו. לעיתונאים יש עוד דברים שהם אחראים להם. עיתונאים יהודים, בייחוד עיתונאים יהודים שמדווחים על ישראל, נושאים באחריות שונה. זה לא אומר אחריות לדווח מה שאינו אמת, להסתיר עובדות, להציג את ישראל בצבעים ורודים; אבל זה כולל את האחריות לא לבגוד בארץ הזאת ולדווח לפחות באותה אמפתיה שהם מציעים לכל קבוצה אחרת שהם מדווחים עליה. אני לא חושב שהם עומדים בזה. שלא כמו ריצ'רד בן קרמר, אני מקווה שבעבודתי בעתיד בתחום אזכור בן של מי אני. זו האחריות הגבוהה יותר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר קישור, בבקשה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש את זה גם כאן: http://forum.bgu.co.il/index.php?showtopic=14637 . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. [ועדיין- אשמח לדעת גם איפה הופיעו הדברים במקור]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אותי סקרן הדבר, שכן בראיון ישנן אבחנות חשובות. ואולם, לא צלחו גיגולי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם זה מ"מקור ראשון"? אני לא ממש נהנית שתופסים עליי טרמפ לציטוטים נרחבים ומגמתיים כה. בפעם הבאה נסה לטפס על מישהו סובלני יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החברל'ך קצת איבדו את העשתונות. ובמקום לבחון את הדברים כפי שהם החלו לחפש טובות הנאה אצל דוד גוגל... הדברים נאמנים למקור ולא ''נערכו בצורה מגמתית''. טלפון קצר למערכת הוול סטריט ג'ורנל ובקשה מנומסת לשוח עם ברט סטיבנס עורכו לשעבר של הג'רוזלם תפתור את הדילמה הפרנואידית. טיפ- נא לקחת בחשבון את הבדלי השעות. לאיילה הנירגנת- את צודקת מעולם פלורליזם עדרי לא נשמע טוב יותר- כמאמרו של סטיבנס.הבה נביע השערה אחרת, לא ''המגמתיות'' הקפיצה את הפיוז הטרמפיסטי שלך אלא עירעור על כשרותן של כמה פרות קדושות צהובות כאלו ואחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמי שמעוניין קישור מלא לקטע הכתבה שנשלח אליי, הנה מצאתי לאחר חיפוש את הקישור לכתבה- |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי בשום מקום שהציטוטים "נערכו בצורה מגמתית". טמרתי שהם מגמתיים. ואמת - לא ה"מגמתיות" הקפיצה את הפיוז הטרמפיסטי שלי, אלא הטרמפ עצמו. אני לא אוהבת לנהל דיונים עם "נוכחים נסתרים". אם שברת בציטוטיך הנרחבים פרות בשלל צבעי הקשת - צר לי, לא ירדתי לעומקן. אולי משום שלא קראתי יותר משתיים-שלוש שורות: מקור ראשון הוא גלולת שינה מצוינת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האייל האלמוני" מספר 432,397 לא אוהבת לנהל דיונים עם נוכחים נסתרים! הצחקתיני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, רק למענך - הכוונה לנסתרות מסדר שני. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |