 |
|
 |
||
|
||||
 |
המאמר יפה ומדויק, והוא קולע לליבו הדואב של כל משרת-ציבור עתידי*. עם זאת, נדמה לי שהכותב לא זיהה את המשמעות האמיתית המסתתרת מאחורי מאמרם של דנקנר ומרגלית (להלן: ד"מ). ד"מ לא אמרו זאת במפורש, וגם במאמר ההמשך שפרסמו היום ב"מעריב" http://www.nrg.co.il/online/19/ART/1/823/935/234.htm... הם נראו מופתעים-לכאורה מגל התגובות האוהד של הציבור; אבל אם נזכור שמדובר בשני עתונאים ותיקים מאוד, שכבר בצעירותם גילו את כוחה העצום של העתונות (מרגלית עם חשבון הדולרים של לאה רבין, דנקנר עם "אין לי אחות"), הרי שיש משמעות נסתרת אך גדולה יותר מאחורי מאמרם: הם שואפים להתחיל ולגלגל כדור שלג ציבורי, שיילך ויגדל - דרך משרוקיות, פקסים, הפגנות - עד שינחת במגרש הפוליטי. והם עושים זאת מתוך תחושה אמיתית של בהילות, המשולבת באמונתם בכוחה של העתונות להשפיע. קננגיסר מציע לקוראי "האייל" להפעיל את הראש: לכתוב, להצביע, להשתתף, להיכנס למטבח הפוליטי; זוהי הצעה נבונה, אך בעלת אורך נשימה אסטרטגי. לא כל אדם רוצה - ויכול - לעמוד בה. קננגיסר גם קורא לתקשורת להיות יותר עניינית, והוא צודק; אך קריאתו זו צריכה להישלח ישירות לעורכים ולבעלי העתונים, או לראשי מערכות החדשות בטלויזיה, ולא לקוראים המהנהנים-בראשם של האייל**. אבל קננגיסר צריך להודות במה שד"מ מבינים: האדם הסביר, היושב בביתו ומצקצק על ארועי היום, לא יכול תמיד להתנחם בגרסה הפוליטית של ה-trickle-down הקפיטליסטי: "תצטרף עכשיו למפלגה, ואולי עוד 5 שנים תשפיע"; מי מאיתנו מצביע כל חייו לאותה מפלגה? האדם הסביר, שרוצה להרגיש שהוא "עושה מעשה", ירצה לראות תוצאות עכשיו. מכאן שיהיה יותר קל לנייד אותו להפגנה בכיכר, או למעגל משרוקיות מסביב לכנס פוליטי, או למכשיר הפקס הסמוך. ובדיוק המעשים הקטנים האלו, הנראים-לעין, המידיים, הם אלו שמצטברים לכדור שלג גדול ומשפיע. בואו ניזכר ב"מושחתים נמאסתם" האחרון של 1992, שהתחיל משביתת רעב של אדם אחד, וחלק מתוצאותיו ארוכות הטווח - כמו הקמת התנועה לאיכות השלטון של אליעד שרגא - ניכרות עוד היום. אז קננגיסר יותר צודק, אבל ד"מ יותר מעשיים. *אם כי לדעתי civil servant נשמע יותר טוב. **אין טיפת ציניות בדבריי; אני מסכים לחלוטין עם קביעתו לגבי זילות הדיווח על הפוליטיקאים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אז זהו, שכל העדויות מראות ש"כוחה העצום של התקשורת" הוא לא יותר ממיתוס, ושרוב הזמן, מי שפועל באמצעות הפגנות ומשרוקיות לא יצליח לשנות שום דבר, לא בעוד חמש שנים ולא בעוד חמישה חודשים - בגלל שאף אחד לא יזכור אותו עד אז. לכל היותר, תקבל הבטחות יפות תוך חמישה ימים, והעיתונים (כולל מעריב) ירגעו קצת, וישכחו מהעניין כולו. אי אפשר, במצב הקיים, לסמוך על התקשורת שתמשיך לתת לכך עדיפות כלשהי, ומכיוון שאתה בעצמך מודה שהאדם הסביר כיום רוצה "תוצאות עכשיו", אף אחד לא צריך לעשות שינוי מסיבי כלשהו. מספיק תיקון הפסאדה הציבורית, והעברת המסחרה לחדרי חדרים, והופס, כולם מאושרים. אין תיקונים משמעותיים שאינם אורכים זמן רב. איזה השפעות היו לתנועות ה"מושחתים נמאסתם" למיניהן? אני חושב שהתפיסה שאתה מציג כאן היא בדיוק מה שמגביל את הבוחר הישראלי מהשגת מטרותיו. הזכרון הקצר שלנו מאפשר לפוליטיקאים להגביל את אורך השאיפות שלהם למנות של שנתיים-שלוש ולא יותר. בטווח הרחוק, ד"מ אינם מעשיים כלל, פרט לסיפוק אייטמים חדשים וצבעוניים לעיתון שלהם עצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודעת על סמך מה אתה טוען ש''כוחה העצום של התקשורת'' הוא מיתוס. נתניהו, למשל, היה נופל לדעתי תוך חצי שנה גג בלעדיה. התקשורת היא זו שהחזיקה אותו בכהונתו עוד שלוש שנים מיותרות מאוד. (לא שהחצי שנה הראשונה לא הייתה מיותרת, אבל אי אפשר לעשות הכל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היה מישהו שהתקשורת באמת הייתה רוצה לפעול נגדו, זה היה נתניהו (בתקופת כהונתו כראש ממשלה, לפחות). זה שהוא שרד כמעט קדנציה שלמה, זה דווקא הוכחה לאימפוטנטיות של התקשורת. ואני טוען את זה על סמך מחקרים אקדמיים, אגב. כשיהיה לי כוח, אולי אני אביא כמה דוגמאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שהתקשורת רצתה מאוד לפעול נגדו. אבל טפשותם של רבים מהעתונאים שניסו לעשות זאת היא בדיוק זו שגרמה להם לעשות את ההיפך המוחלט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתניהו לא היה האיש שהתקשורת אהבה לשנוא, ולכן לא פעלה בצורה החלטית וממשית נגדו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם באקדמיה יש לעשות רפורמות... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |