בתשובה לסמיילי, 14/05/05 22:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה חלק מז'אנר של ניתוח יצירות ילדים, ובפרט שירי ילדים. יש לא מעט עבודות על שירי ערש, למשל, כאשר בכולם הנקודה היא שהשר מתכתב עם הנמען הישיר (הילד) אבל גם עם נמענים אחרים (המבוגרים). אני מניחה שעיקר כוונתו להראות שלשירי ילדים סתמיים יש משמעות העוברת מעל לראשם של הילדים. לא שבאמת הוא מתכוון שהשיר יהפוך להמנון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה מזכיר לי את מה שעשינו בחטיבת הביניים - לקחנו כל שיר ילדים שהצלחנו לשים עליו את ידינו ומצאנו בו את המסרים (המיניים, לרוב) הנסתרים. "נד-נד" ו"מוש השור" היו הלהיטים. זה מה שאני אוהב בשירה - צריך מאוד להתאמץ כדי *לא* להצליח לכתוב משהו שניתן לפרשנות עמוקה (השיר שבראש העמוד, למשל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלי בחטיבה "מוש השור" היה תעמולה קומוניסטית מתוחכמת: העובדה שהוא לובש סרבל אדום, בתוספת השורה האלמותית "מוש השור עובד וטוב לו" (מוש מוש! מוש מוש!) הספיקה לנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השורה הזאת תמיד מתנגנת אצלי בראש למקרא המילים "מוש", "מו" או "שור", באופן נטול שליטה לחלוטין. ההמשך גם הוא ייזכר לדורות: "הוא איכר חרוץ, אבל בחיים יש הפתעות !"1. __________ 1 מוש מוש ! מוש מוש !2. 2 ... הייתי חייב... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחיים? תמיד! לטעמי ההבדל הוא של שמיים וארץ. "תמיד" ממחיש את הסטאסיס הסיזיפי שבו מצוי מוש (מה שמתחבר היטב עם הסצינה החוזרת על עצמה בתחילת כל פרק, בה הוא משליך זרעונים שאותם ממהרות הציפורים לנקר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. בעצם רציתי לשאול האם הניתוח שלו1 הוא לא בדיחה. יכול להיות שרק לי זה נשמע כמו פארודיה? 1 למשל, "בכל זאת - מה זאת אומרת לשבת? לשבת פירושו למצוא גב. בהסתובבות, במצב עמידה והליכה, החיבור לקרקע הוא בנקודה אחת (אם נחשוב את שתי הרגליים לנקודת חיבור אחת). אבל בישיבה, החיבור לקרקע הוא בשתי נקודות, כי גם התחת נוגע בקרקע. ואפשר גם להישען לאחור, זו כבר נקודה שלישית שיכולה להתרחב על פני כל הגב, ולהגיע, לחוש מאחור את הרקע, back-ground, המשטח האחורי, מישור הגב - להיות על רקע, עם עבר, עם סביבה, עם ידיעה מי אתה, מאין אתה בא, בין מי ובתוך מה אתה יושב." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. בעצם רציתי לשאול האם הני- תוח שלו 1 הוא לא בדיחה. יכול להיות - שרק לי זה נשמע כמו פארודיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 32869 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבקשת לא להשוות. שירנו המשותף הוא שיר נפלא לפי כל הכללים, ואני צופה שהוא ייזכר לדורות. כבר השורה הראשונה עמוסה בכל כך הרבה משמעויות, שתקצר היריעה מלפרט. ואילו השיר של יובל הוא ניסיון מגוחך ליצור משהו על פי הוראות הפעלה. בושה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |