|
||||
|
||||
אורי שלום. אני די מסכים עם עמדתו של אלון עמית ומגיבים אחרים, אבל אנסה להביא טיעונים חדשים. 1. זה כנראה לא ממש רלאבנטי, אבל מעניין לציין שמדעי הטבע האובייקטיביים עצמם מתלבטים עם מרכיב לא מבוטל של אסתטיקה סובייקטיבית לגמרי. למעשה לידתם של המדעים המתמטיים באקדמיה של פיתגורס נבעה מן השאיפה לחשוף את היופי השמיימי וההרמוני של הטבע (שאותו זיהו עם המספרים השלמים וההרמוניות. ישנו המיתוס שהם הטביעו את הסטודנט שהוכיח שאלכסון ריבוע היחידה אינו רציונלי). גם איינשטיין (אאל"ט) דיבר על קדימותה של התאוריה הפשוטה או היפה יותר. מכאן הייתי גוזר את החשיבות של המאמצים האנליטיים האובייקטיביים של ניתוח האמנות (כמו תורת ההרמוניה שהזכיר אלון) כנסיונות לחשוף ולגלות את היופי ולאו דוקא כנסיונות לשפוט אותו. 2. ברשותך אחזור על מה שכבר כתבתי בתגובות קודמות. קפקא (אני חושב במוטו של "אמריקה") ניסה להגדיר מהו סיפור טוב. הוא הגדיר אותו כדקר קרח המצליח לבקע ולחדור בעד הכפור בנשמת האדם. במובן זה אתה אם השירים הצרפתיים היפים שהבאת הצליחו לחדור אל נשמתך, מן הראוי שתנסה באמצעים אנליטיים לחשוף את היופי הגלום בהם ולהסביר כיצד הם עשו זאת. אפשרות אחרת היא לומר שהשירים לא ה"רעידו" את נשמתך אלא הם פשוט נעימים לך וזה הכל. מה התכלית של קביעת משהו כאמנות נחותה? |
|
||||
|
||||
שוקי שלום, התחושה האישית שלי היא שיש כאן התפתלות ארוכת נגן וקצת מיותרת בנסיון לרבע את המעגל או, ליתר דיוק, לטעון שאם כלי ניתוח מסוימים אינם מוכרים לי ומבחינתי טיבו של שיר הוא עניין נסמה ומסתורי, כי אז כלי ניתוח כאלו אינם קיימים או שהם פועלים באופן נסמה ומסתורי. אני לא מתכחש לעובדה שיש היבטים חשובים ביצירות ספרותיות שביחס אליהם הצלחה וכשלון, עבד או לא עבד, נקבעים על פי הסובייקט יותר מאשר על פי האובייקט. זה לא הופך את העניין כולו להרמנויטיקה. כפי שהדוגמה שלי ביחס לטעמי המוזיקלי ניסתה לרמוז -- העובדה שאדם אוהב משהו שעל פי הכלים המוכרים לנו הוא רע, לא מעידה בהכרח על כך שישנו כאן נתיב נסתר שטרם נתגלה אלא לפעמים על כך שסתם יש לו טעם רע. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |