בתשובה לאלון עמית, 13/05/05 4:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זו שאלה מורכבת איך ניתן להבחין בין דבר אמיתי לבין כאילו-אמיתי או, אם תרצה, בין אמת לקלישאה. מאחר ובאופן אישי אני מתנגד לקני מידה טמפורניים, העניין הופך מסובך עוד יותר. כלומר, אני לא חושב שאם עמיחי השתמש ב"אלוהים מרחם על..." הדבר פוסל כל שימוש נוסף ב"אלוהים מרחם על..." לזניו כקלישאה. ההבחנה הממשית בעיני בין אמת לכאילו היא באמצעות משמעותיות המצביעים והאופן בו המכלול משרת את הפרטים ולהיפך. כלומר, כל מילה עשויה להיות מילה טעונה בשיר, בהתאם להקשר. "שנון" או "הכי שנון" אינם פסולים כשלעצמם ואינם "כאילו" מקדמית – הם הופכים לכאלו כשהם משמשים בהקשר כזה שבו הם אינם בונים משמעות נוספת, שמעבר לעצמם. כלומר, כשהם מצביעים ריקים. בהקשר של השיר הזה, יש לנו רשימה של "הכי..." המתייחסת למת. הרשימה מתחילה ב"יפה", "חכם" ו"מצחיק" המצביעים על שימוש קלישאתי מופרז במכוון, אבל ממשיכה ב"שנון" ו"מתמסר" שאינם ממשיכים ומעצימים את הרושם הזה אלא פועלים נגדו, משום שאלו אינן קלישאות שגורות. כלומר, במקום להעצים את תחושת המיאוס מהקלישאות או את התחושה שהן ריקות מתוכן, הכותב פונה לתיאורים נוספים, לא מוכרים, ולמעשה מאיין גם את הקלישאות התחיליות והופך אותן לבחירה סתמית, לא לקלישאות הבונות איזה רושם מתעצם. זה האפקט של "מצביעים ריקים". לגבי פואנטות – פואנטה היא כלי לגיטימי, ללא ספק, אבל היא חייבת לשרת את מה שנכתב קודם, אם כהפתעה ואם כהמשך בסגנון אד-אבסורדום. כשההפתעה היא סתם פטיש חמש קילו בראש, זו לא הפתעה, זו סתמיות (ובעיני, בהקשר הספציפי של שיר המועלה ביום הזכרון, גם זילות מסוימת של "המעמד"). בסיום פואנטי של שיר שהשתמש במגוון קלישאות, כביכול) אנחנו מצפים למשהו אחר, איזה מבט החורג מהרגיל שהמשורר יעניק לנו על ההתרחשות – איזו סתירה בין ציפיה להתממשות, בין הקלישאה למציאות. אבל מה יש לנו כאן, בעצם? מובילים מישהו לקבר ובסוף קוברים אותו? אבחנות שכל אחד מאיתנו נוטה לאבחן על הקבר? הסתמיות שבמוות? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"זו שאלה מורכבת איך ניתן להבחין בין דבר אמיתי לבין כאילו-אמיתי..." אכן. השאלה היא, האם אתה עומד על דעתך שזו שאלה שניתן לענות עליה בכלים מחקריים "אובייקטיוויים", ללא קשר לטעמו של הסובייקט הקורא ורגשותיו. אתה מדבר על "קני מידה" אבל מודה שהעסק מסובך; השאלה היא אם הוא מסובך כמו שאלה מתמטית (עוד כמה שנים נפתור) או אם הוא מסובך בגלל משחק-הגומלין העדין אך המהותי בין השיר למי שמעיין בו. "ההבחנה הממשית בעיני" - בעיניך? יש אפשרויות אחרות? אם יש, אז מדוע זה "עניין של טיב"? "הם הופכים לכאלו כשהם משמשים בהקשר כזה שבו הם אינם בונים משמעות נוספת, שמעבר לעצמם". האם אתה סבור שבניית משמעות נוספת היא תכונה אינהרנטית של טקסט1? אני לא בטוח. אלוזיות, מטפורות ורמזים יכולים "לעבוד" על קורא אחד ולהשאיר קורא אחר אדיש. "פואנטה היא כלי לגיטימי, ללא ספק, אבל היא חייבת לשרת את מה שנכתב קודם". קריטריון מעניין, אבל למה? מדוע היא חייבת לעשות זאת2? בתחום אחר, אני רואה זאת כך (אולי יהיה נחמד מצידי גם לומר משהו ולא רק לתחקר). כשאני מאזין למוזיקה, אני נהנה או לא נהנה או נרגש או משתעמם באופן די אינטואיטיבי, וגם (בעיני) רלוונטי: זה אומר משהו לגבי טיב היצירה. לא הייתי מתאמץ להמיר את המנגנון הזה בחקירה מסודרת של המלודיה, ההרמוניה, התזמור או העיבוד. חקירה כזו יכולה להיות מרתקת, היא יכולה לשפוך אור מסויים על האפקטיביות הרגשית, אבל היא נראית לי גם מוגבלת; תחומים אקדמיים כמו תורת ההרמוניה יוצרים אצלי את הרושם של נסיון מעניין, אך כושל, לפרק משהו לגורמים ולראות איך ולמה הוא עובד. לא תמיד זה אפשרי. אני מרגיש משהו דומה לגבי קריאת שירה. ________ (כשמוכרחים אז מוכרחים) 1 אני חייב לבקש לא לפרש את השאלה הזו ברוח פוסט-מודרנית קיצונית. מה שנכון לשירה לא חייב להיות נכון לתאוריה פיזיקלית או פסיכולוגית. 2 הנה בדיחה שהיא אולי דוגמה נגדית. שני סוסים צועדים בסך ודנים בחוויות ליל-אמש ממירוץ-הסוסים. אומר אחד: "קרה לי משהו ממש מוזר. רצתי ורצתי בכל כוחי, והובלתי במירוץ. פתאום אני רואה איזה שדון חצוף ולא ברור נכנס בסוס שמאחורי, וההוא - טס פתאום כחץ מקשת, משיג אותי שנייה לפני הסוף ומנצח. מה תאמר על זה?" עוד הם מדברים, חולפים לידם שני כלבים, גם הם שקועים בשיחה. מספר כלב אחד לרעהו: "שמע, לא תאמין מה קרה לי אתמול במירוץ הכלבים. רצתי ורצתי בכל כוחי, והובלתי במירוץ. פתאום אני רואה מין משהו כזה, שדון חצוף, נכנס בכלב שמאחורי, וההוא - טס פתאום כחץ מקשת, משיג אותי שנייה לפני הסוף ומנצח. איזה מין דבר?". מסתכל הסוס הראשון על חברו ואומר בתמהון: "ראית?! כלב מדבר!". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנה אפשרות שלישית בין נוסחה מתמטית (תשובה אובייקטיבית חד משמעית) לבין סובייקטיביות מוחלטת – דירוג על-פי קני מידה כלליים, בהתאם לאמות מידה כלליות מקובלות. דירוג כזה מאפשר לאבחן ולאפיין יצירות לחטיבות כלליות רחבות של איכות, שהמיון אליהן חד-משמעי למדי, אבל בתוך כל חטיבה העניינים עשויים להיות נזילים למדי ומוכתבי-טעם. לדוגמה, אפשר לומר שהשירים של ביאליק, פוגל ואלתרמן שייכים לחטיבת איכות מסוימת, אבל בתוך החטיבה הזו אפשר לאהוב או לסלוד מכל או חלק מהשירים של כל אחד מהם, בלי שהטעם האישי יגיע לנקודה שבה הוא הופך לטענה ביחס לטיב. במקרה הזה, המיון של השיר לחטיבת השירים באיכות נמוכה ברור למדי. זה אינו סותר כמובן את האפשרות שברנע כתב שירים אחרים, יפים ומוצלחים יותר או אפילו שמדובר בשיר לא מאפיין של משורר מצויין (לא קראתי שירים אחרים שלו). ====== "האם אתה סבור שבניית משמעות נוספת היא תכונה אינהרנטית של טקסט. אלוזיות, מטפורות ורמזים יכולים "לעבוד" על קורא אחד ולהשאיר קורא אחר אדיש" אפשר לטעון שלא הבנתי מה הכותב רוצה לבנות, או שהבנתי אבל האלוזיות ושות' שלו דווקא כן משרתות בניית משמעות נוספת, בניגוד לטענתי. אבל לדעתי צריך להעלות טענה נגדית כזו או הבנה אחרת של הטקסט. אם יש כזו, תופע. ======= "פואנטה היא כלי לגיטימי, ללא ספק, אבל היא חייבת לשרת את מה שנכתב קודם". קריטריון מעניין, אבל למה? מדוע היא חייבת לעשות זאת?" כי שיר הוא בסופו של דבר סיפור, גם אם הסיפור הוא שרידי או בסיסי או שהוא סיפור של התפתחות של רגש, לא התפתחות של פעולה. אם השיר כולל פואנטה או סיום, זו הנקודה שכל השיר מתנקז אליה, הנקודה המתחייבת. לדוגמה, קח שיר פשוט ביותר כמו "עציץ פרחים" של ביאליק: מן החלון פרח עציץ כל-היום הגנה יציץ. כל חבריו - שם בגן. הוא לבדו עומד כאן. עתה, קטום ממנו את הפואנטה: מן החלון פרח עציץ כל-היום הגנה יציץ. כל חבריו - שם בגן. השיר הפך חסר פואנטה ונטול ערך, הלא כך? ================ בתחום אחר, אני רואה זאת כך (אולי יהיה נחמד מצידי גם לומר משהו ולא רק לתחקר). כשאני מאזין למוזיקה, אני נהנה או לא נהנה או נרגש או משתעמם באופן די אינטואיטיבי, וגם (בעיני) רלוונטי: זה אומר משהו לגבי טיב היצירה" לא, זה לא אומר כלום על טיב היצירה. זה אומר רק שאתה אוהב אותה. אני, לדוגמה, חובב גדול של שירי קיטש צרפתיים ו"אלין" "קופבלה", "אל אטה סי ז'ולי" או אפילו "ז'ה טם מואה נון פלו" – האהבה שלי אליהם, מטעמים ביוגרפיים ואחרים, לא הופכת אותם לדגולים ונפלאים או מציבה אותם על דרגה אחת עם האדאג'יו ב"ספרטקוס" של חצ'טוריאן או הפאוון לאינפנטה מתה של ראוול. האהבה שלי לכולם אומרת, לכל היותר, שאני זונה מוזיקלית, אבל לא שהמוזיקה טובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני סבור שיש כאן טעות מאוד יסודית, ואני אעשה מאמץ להסביר מדוע. זה בטח יצא ארוך, אבל זה מה יש; אני מבקש רק שתקרא. אתה מציע לבחון שיר קודם כל על-פי "קני מידה כלליים, בהתאם לאמות מידה כלליות מקובלות", ורק אח"כ לבחון את השפעתו הרגשית, הסובייקטיווית. אני שואל, מנין הגיעו אותם קני-מידה כלליים, לשם מה פותחו אותן אמות-מידה מקובלות? לדעתי זה כך: כלי הניתוח הללו פותחו בדיוק כדי לנסות ולפענח את סוד האיכות של "שיר טוב", מושג שצומח בדיוק מתוך התחושות הסובייקטיוויות של הקוראים. אנשים הבחינו שכלים מסויימים - מטפורות דקות, פואנטות מדוייקות, משקל רהוט - אפקטיוויים ביצירת שיר רב-השפעה; הכלים הללו נוסחו וחודדו במהלך השנים, והם שימושיים בהחלט גם לקורא-המבקר וגם לכותב. אבל הם לא מה שהופך שיר לשיר טוב, הם קריטריונים המנסים להיות קורלטיוויים ככל האפשר לאיכות. מה שאתה עושה, כמדומני, הוא לבלבל את הכלי עם המטרה האמיתית שלו. אתה מתעלם מכך שהכלי הניתוחי נועד לתאר את סוד היופי, ואומר: "מה זאת אומרת אתם חושבים שהשיר יפה? נוגע? מרטיט? מה שחשוב הוא א', ב' ג' ו-ד', ובאלה השיר נכשל!" אבל א', ב', ג' ו-ד' הם רק כלי-בדיקה שפותחו כדי לפענח את התופעה המסתורית והחמקמקה של "שיר יפה"! אין ספק שהנקודות שאתה מצביע עליהן מעניינות; אולי הן יעזרו הן לקוראים והן לכותב בפעם הבאה; אבל אתה טוען שהן חשובות *יותר* מהתחושה הפנימית, ואני אומר שזה בדיוק להיפך. -- הבה נבחן את הדוגמה שהבאת כדי להסביר את חשיבות הניקוז אל הפואנטה (אגב, לא כל כך הבנתי מדוע הבאת אותה; אם אני טוען שאין זה חוק שפואנטה צריכה להיות כזו וכזו, אינך יכול לטעון כנגדי באמצעות דוגמה בה היא כן כזו וכזו. אבל הדוגמה שימושית לטיעון שלי). מה עשית? בחנת שיר בכלי מסויים, ובסוף שאלת אותי "השיר הפך נטול-ערך, הלא כן?" איך עלי לענות על השאלה הזו? אני צריך בדיוק לבחון את השפעתו ה"נקייה" של השיר עלי, לגלות שהיא הרבה פחות מוצלחת מכפי שהייתה לפני הגיזום, ואז להסכים איתך: אכן, הקריטריון הניתוחי שהצעת מזהה נאמנה (במקרה הזה) את אחד המרכיבים של איכות השיר. בזה העניין! מה שחשוב הוא שברור לי שהשיר נפגם, ו*לכן* אני יכול לקבל את הטענה הניתוחית שהצגת. -- לסיכום: כשביקרת את השיר ציינת בעיות צורניות, בעיות משקליות, בעיות תמטיות. ייתכן שכל הללו אבחנות חדות ומדוייקות. הנקודה היא שאין תוקף אינהרנטי ל"בעיית משקל"; זו אבחנה שפותחה בידי קוראים, מבקרים ומשוררים תוך התבוננות בעובדה האמיתית והעמוקה: יש שירים שנוגעים ללב, ויש שירים שלא. יכול להיות שהאבחנה מוצלחת מאוד וחוזה איכות-שיר בדיוק של 90%; זה בכלל לא משנה. אם שיר מצליח (באורח פלא) לחמוק ממנה ולהיות טוב, אז הוא טוב. -- בפסקה האחרונה רמזת על הקושי בניטרול סנטימנטים אישיים לשירים שאנו אוהבים מסיבות ביוגרפיות, גם כשאנו יודעים שהם לא "טובים". אני מודע היטב לקושי הזה, אבל חושב שהנושא יותר מורכב. שירים ויצירות שהכרנו היטב בילדות, למשל, עושים כמה דברים: אחד, לעיתים קרובות אנחנו מתאהבים בהם לנצח, בהם באופן ספציפי; שנית, הם משפיעים בצורות שונות ומשונות על כל התפיסה השירית שלנו באופן כללי. אולי אתה מסוגל לנטרל את ההשפעה הזו; אני לא, ואני לא בטוח שצריך. זה ודאי לא הופך אותך, אותי או מישהו ל"זונה מוזיקלית". ככה העסק עובד. זה ש*אני* אוהב שיר מסויים ודאי לא הופך אותו לדגול. אני יכול גם לזהות בו פגמים "אובייקטיוויים" מהסוג שאתה מתאר, ולדעת די בוודאות שהוא ממש סתם. עם זאת, מה שאני טוען למעלה הוא שזו טעות גסה לומר ש"זה לא אומר כלום על טיב היצירה". טיב היצירה הוא מושג שנוצר בדיוק דרך שלל התגובות ההיסטוריות של קוראים כמוני וכמוך, כולל הניסיונות המגושמים לקבוע כללים פה ושם, כולל ההטיות הביוגרפיות שלנו, כולל הכל. אין שום משמעות אחרת ל"טיב היצירה". -- אני אסיים בעוד טעות, רצינית לדעתי, שאתה עושה: אתה מפענח את חולשותיו של הכותב, וכשאתה מצליח אתה מריע "תפסתי אותך!" ומרגיש (באופן בלתי-נמנע) שהשיר איבד מקסמו. עשית זאת לפחות פעמיים: כשזיהית שהמשורר הוא "אפיגון עמיחי", וכשזיהית ש"גם הוא יודע שהשיר נותר מדשדש על עומדו". אולי האבחנות הללו נכונות, אבל (כמו שטענת בעצמך) הן לא רלוונטיות: אפשר לחקות את שיטת המכולת ולעשות את זה מצויין. מה שלא אהבת הוא שזה נעשה רע; בסדר, אבל אין כל חשיבות לשאלה אם יש "ז'אנר מעצבן", או אם הכותב באמת היה מודע לכך שהשיר מדשדש. אגב, אני חושב שקשה מאוד להימנע מזה, אבל כדאי לנסות. לפני כמה שנים היה סופר צעיר - שכחתי את שמו - שפרסם ספר-סיפורים-קצרים-ולא-טובים-של-אתגר-קרת. בטח היו כמה כאלה. בלתי-אפשרי היה לקרוא את ספרו ולא לשים לב שהוא נתפס לסגנון הקרתי. אבל הוא עדיין יכול היה להיות (א-פריורי) סופר מצויין שקרת עזר לו למצוא את הקול שלו. אני יכול להעביר ביקורת על הכתיבה שלו, אך אם אעשה זאת לא אפתח בכך שהגיע הזמן לדלל את השורות של חקייני-קרת; זו נקודה מאוד לא רלוונטית. אלבן ברג כתב מוזיקה שנברגית טוב משנברג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאוד מסכים איתך. ואגב, הפילוסוף תומס קולקה ("על קיטש ואמנות") ניסה בדיוק לעשות את אותו הדבר לגבי אמנות פלסטית - לנסח כללים-בדיעבד המסבירים את גדולתו של ציור מסוים (יעניין אותך, אולי, שבעבודת הדוקטורט שלו הוא אף ניסה לארגן כללים אלה בנוסחה מתמטית). ודבריך הזכירו לי נקודה נוספת: האמנות - כל אמנות, בהחלט כולל שירה - לא נועדה לעבוד לפי כללים: נהפוך הוא, שירה גדולה, לרוב, דווקא שוברת אותם ויוצרת כללים משלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההשערה שלך בנוגע לאופן שבו התפתחו כלי ניתוח ואמות מידה לבחינת שירה (ואמנות בכלל) מעניינת מאוד, וייתכן שכך אכן היה *צריך* להיות, אך לא כך היה בפועל. הכלים – מטאפורות, פואנטות, משקל, ואמצעים אמנותיים אחרים היו בשימוש זמן רב לפני שאפילו הנץ הרעיון של ביקורת איכות כלשהי. למעשה, הביקורת צמחה בשלבי הראשונים כנסיון לבחון את מידת ההתאמה של שירים לתקנים שהתפתחו 'ספונטנית' לאורך השנים. שיר שהתאים לתקנים נחשב 'טוב', בלי קשר לטעמו האישי של הקורא, משום שהעיד על מיומנותו של הכותב במלאכת הכתיבה. המודל שאתה מציע כאן, ברוח פוסט-מודרניסטית משהו, כך נדמה לי, מבוסס על הרעיון שבאיזה אופן מסתורי ישנו מתאם בין שיר טוב לשימוש מיומן בכלים מסויימים. המתאם הזה חזק, אבל לא חד משמעי, כיוון שישנם שירים שעל פי הכלים הם מחורבנים, אבל בכל זאת אנשים שונים מעידים עליהם שהם טובים ומרגשים. החריגה מהמתאם, אם אני מבין את טיעונך נכון, יכולה להתבסס על שני טיעונים: א. ישנו חריר מיסטי, שדרכו יכולים לחמוק שירים מסוימים ולרגש גם בלי להיות מותאמים לכלים כלל. כלומר, שירים הכתובים רע על פי כל הכלים העומדים לרשותנו, ובכל זאת הם טובים בזכות איזו איכות מיסטית. ב. השיפוט הוא פוסט-מודרניסטי ולכן אין כלל קריטריונים, אין טוב ואין רע. אם מישהו נהנה, סימן שזה טוב *עבורו*. בשני המקרים, אתה טוען שלפעמים יש קריטריונים ולפעמים אין ולא ברור מתי ולמה מי-הוא-מי. לדעתי, לשני הטיעונים הללו אין עמידה כלל. טעם אישי חשוב מכל לצורך קביעה ששיר מסויים יפה בעיני קורא מסוים. הוא חסר משמעות או משקל לחלוטין לצורך קביעה מהו שיר יפה. הטיעון שלך שיש שירים שנוגעים ללב ויש שירים שלא שקולה לטעמי לטענה שציור "הילד הבוכה" הוא או טוב או לא טוב, בהתאם למתבונן. כלומר, שהוא טוב ולא טוב בו זמנית. לדעתי, אי אפשר לקבל את הטיעון הזה. השגיאה שאתה מאבחן בדברי – אבחון המשורר כאפיגון עמיחי – דווקא מחזקת את הטיעון שלי, במובן זה שהיא מצביעה על האופן שבו איבחנתי את טיבו של השיר. בהקשר זה, ראשית אבחנתי לאיזה סוגה ספרותית שייך השיר, משום שמסוגה ספרותית זו משתמעים כללים מסויימים – שפה, עולם אלוסיבי, מבנה משקלי מסוים, וכדומה. נוסף על כך, המיון הסוגתי סייע לבטל את האפשרות שמדובר בשיר חדשני, שבאופן מסויים מקעקע את תקפות הכלים הקיימים ביחס אליו. אחרי שאבחנתי זאת, יכולתי לנסות לבדוק אם השיר נענה ותואם לכלי הסוגה. הקביעות שהוא לא תואם לא', ב', ג' או ד' היה ביסוס שעוגן בהקשר הסוגתי, לא באיזה מרחב שיפוט אבסטרקטי ומוחלט. אם לתמצת, טענתי שהוא מנסה לחקות את עמיחי (ואחרים) ועושה את זה רע. בצד, אין פסול באמירה שצריך לדלל את שורות חקייני אתגר קרת או מי שזה לא יהיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה את ההבדל בין התיאור שלך לתיאור של אלון את ההתפתחות של כלי המידה ה''אובייקטיבים'' לאיכות שירים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הכלים – מטאפורות, פואנטות, משקל, ואמצעים אמנותיים אחרים היו בשימוש זמן רב לפני שאפילו הנץ הרעיון של ביקורת איכות כלשהי". נו? ניסיתי לפענח מה חשבת שאני אמרתי, ונכשלתי. שוב: אנשים כתבו שירים, טובים, רעים, מתוחכמים, פשוטים, עם מטפורות, בלי מטפורות. קוראים עם נטיות ביקורתיות ניסו להבין את סוד השירה הטובה, והבחינו בתופעות מסויימות; האמפיריקה הזו לא היתה יכולה להתרחש בלי שהיה מובן ראשוני ל"טוב" ו"רע". גם את ההמשך - מצטער, לא הבנתי. אני טענתי שלפעמים יש קריטריונים ולפעמים אין? אתה טוען שאין זה נכון שיש שירים שנוגעים ללב ויש שירים שלא? מה? אני אנסה להסביר שוב. כל הכלים שאתה מזכיר הם חשובים, מעניינים, ואי אפשר היום לכתוב ולקרוא שירה בלי להתייחס אליהם באיזה אופן. כל מה שאני מנסה לטעון הוא שהכלים האלה צמחו מתוך תפיסות סובייקטיוויות (לא מיסטיות. למה מיסטיות?) של יופי. מנין אחרת הם יכולו לצמוח, אין לי מושג. אם זה עדיין לא ברור, אסיים בדוגמה קצת יותר מודרנית, אולי זה יהיה יותר ברור: אחד הכללים הפשוטים בצילום הוא חוק השלישים. (מרכז התמונה, לא טוב שיהיה באמצע, אלא בשליש הדרך גם לגובה וגם לרוחב). מאין בא זה? מישהו ניסח את הכלל הזה בטרם היות הצילום1? הפוך: קודם התחילו לצלם, אחר-כך שמו לב שיש תמונות מעולות וכאלה שלא, ומישהו הבחין ששלישים זה טוב. כיום, אם אתה מבקר תמונה, לגיטימי לגמרי לטעון שהתמונה חורגת מהכלל. כיוון שזה כלל מוצלח למדי, סביר שהתמונה אכן פגומה במידה זו או אחרת. אבל יש תמונות מצויינות שחורגות מהכלל הזה (לרוב - בהתרסה, כי הוא כה מקובל). המצויינות של תמונה כזו תנבע מגורמים אחרים, שאולי אתה יכול ואולי אתה לא יכול לתאר אותם במילים - ייתכן שפשוט אין מספיק היסטוריה וגוף ידע להשוואה. לגבי ההאשמות במיסטיקה, פוסט-מודרניזם, ו(בתגובה אחרת) הרמנויטיקה: ההכתרה של טיעונים בשמות-התואר האלה אינה מוסיפה דבר לדיון. דעותי על כל המושגים הללו גלויות למדי באייל, ואתה (ממש) לא בכיוון. אה, עוד דבר. אתה מתעלם בעקביות מהטענה שלי לגבי חוסר הרלוונטיות של החישוב שלך שהמשורר יודע שהשיר מדשדש. זו, אם אתה זוכר, היתה כל הנקודה שלי בנושא הפואנטה (לא השאלה אם פואנטה זה טוב, ואיך היא צריכה להיראות). אתה מקבל את הטענה? דוחה אותה? 1 כשאני חושב על זה עכשיו, יכול להיות שהכלל עתיק הרבה יותר, בהתייחסו לציור. אולי. אפשר להתעלם מזה לענייננו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאי-ההבנה כאן נעוצה בכך שאני מדבר על קריטריונים של טיב ואיכות, ואילו אתה מדבר על קריטריונים ליופי. אלו שני דברים שיכולים להשיק, אך אינם מקבילים ולכן הניתוח שלי את טענותיך וניתוחך אתה את טענותיי מפספסים שניהם את הנקודה. הקריטריונים של טיב ואיכות עליהם אני מדבר הם סובייקטיביים באותה מידה שחושינו הם סובייקטיביים. אנחנו, כבני אנוש, נענים מבחינת תחושתנו לדברים מסוימים ואיננו נענים לדברים אחרים. כלומר, שהתגובות שלנו הן באופן חלקי לפחות תוצר של המבנה שלנו, ולא של איזו התפתחות שרירותית. כלומר, טענתי היא שקריטריונים כמו אלו שהתפתחו או בדומה להם היו מתפתחים בכל מקרה, לבטח ביחס ליצירה סיפורית כמו שירה או סיפורת (אתה מוזמן להראות לי שאני טועה, כמובן). ברור כי הכללים והקריטריונים נועדו שישברו אותם, אבל ביצירה מוצלחת השבירה אף פעם אינה דבר לעצמה, אלא משחק בהיענות האנושית לכללים. בהיעדרם או אם הם תוצר סובייקטיבי ולא ביטוי חיצוני של משהו אינטרינסי, הרי שקריטריונים שונים היו מתפתחים. הערה: הכלל לגבי צילום מבוסס נדמה לי על חתך הזהב (יחס של 1:0.61). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הם יכולים להשיק, בוודאי שאינם מקבילים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נשמע מעניין (באמת), אבל אני לא בטוח שהבנתי. "הקריטריונים של טיב ואיכות עליהם אני מדבר הם סובייקטיביים באותה מידה שחושינו הם סובייקטיביים." אני לא מכיר מובן אחר לסובייקטיוויות, רק שהייתי מוסיף ל"חושינו" גם את הזיכרון. הדרך בה אנו נענים לדברים מסויימים אינה תלויה (מן הסתם) רק בחישה הרגעית, אלא גם בניסיון. "התגובות שלנו הן באופן חלקי לפחות תוצר של המבנה שלנו, ולא של איזו התפתחות שרירותית." את זה לא הבנתי. התגובות שלנו הן באופן שלם תוצר של המבנה שלנו, לא? איזו התפתחות שרירותית יכולה היתה לבוא כאן בחשבון? "קריטריונים כמו אלו שהתפתחו או בדומה להם היו מתפתחים בכל מקרה". גם פה אני מתקשה. למה כוונתך ב"בכל מקרה"? האם אתה צופה שקריטריונים אלה יפותחו גם ע"י לוויתנים מבקרי שירה? אני מניח שלא, כי התייחסת ל"מבנה שלנו" (של בני-האדם?). אבל אם אנו מוגבלים למבנה (המוח) האנושי הספציפי, לא נותר מקום לווריאציה, וודאי שהדרך-בה-דברים-התפתחו היא הדרך-בה-דברים-התפתחו. (כשאומרים "מכבי היתה מנצחת בכל מקרה, גם אם צסק"א היתה עולה לגמר", אנו מדמיינים עולם אלטרנטיבי בו חלק מהדברים נשארים כמו שהם היו, וחלק מהדברים משתנים. כשאתה משתמש כאן ב"בכל מקרה", אני לא מבין מה אתה מתיר לשנות, ומה להשאיר קבוע). "הכללים והקריטריונים נועדו שישברו אותם" לא הייתי מנסח זאת כך; הם נועדו לתאר ולאפיין. לשבור אותם זו ודאי דרך מעניינת (לפעמים קלה מדי) להיות מקורי. להמשך המשפט אני מסכים. לגבי צילום: אני חושב שחתך-הזהב זכה לתהילה קצת מוגזמת בתחום האסתטיקה, ולא שמעתי שחוק השלישים מתייחס אליו או נובע ממנו, אבל זה בהחלט ייתכן. מעשית, ההבדל כנראה דק מכדי להיות משמעותי (זה מתעגל דווקא ל-0.62, קרוב למדי ל-0.67). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |