בתשובה לרביד, 11/05/05 1:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כן, זו היא. הטרילוגיה אכן מזעזעת (ומוצלחת), אך הקשר שלה לשיר הנ''ל נעלם מעיני, וכך גם הקשר שלו לתיאור ''מינימליזם חתרני''. לא אהבתי אותו, הוא... פשוט מידי. נראה לי שלפי האבחנה של ירדן הוא מתאים יותר לקטגוריה של ''פזמון'' מאשר לזו של ''שיר''. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האמת גם אני לא רואה את הקשר לקריסטוף אולם השיר הזה רחוק מפיזמונאות. המבנה שלו ה''כאילו'' פשטני מדגיש את כובד הנושא של האובדן והשכול ולא את הקלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהכותרת ''פזמון'' גדולה על המועמד. קרוב יותר לרשימת מכולת. בקיצור, לא התרשמתי לטובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי המבנה של "רשימת מכולת" זה העניין? לי זה נראה "היפכה מסתברה" הפוך על הפוך הפשוט הוא מורכב הבנאלי הוא הכואב המונחים כולם נלקחו ממסכתות יום הזיכרון מימי בית הספר התיכון. לדעתי השיר לועג לאלו. אולי לא אולי לא הבנתי מה אתה חושב שוקי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאמין שאיכות שיר היא קודם כל עניין אישי. לפי עדותם של חלק מן הכותבים בדיון זה, השיר השאיר עליהם רושם חזק. כאן יש מקום לניתוח השיר ומעלותיו שיסביר מה הרשים אותם כל כך (כמו הפירוש שלך). עלי השיר לא יצר רושם חזק אלא רושם של "פוני של טריק אחד". וגם אני אשתדל לנתח ולהסביר מדוע השיר לא נראה לי. העניין הוא שהרושם קודם לניתוח ולכן אין להניח בסבירות גבוהה כי ניתוח והסבר ישנו את מה שנקבע בצורה לא שכלתנית מראש. אני מקדים הסבר זה, בעקבות המתקפה הנזעמת והאגרסיבית על אורי רדלר בדיון זה. סה"כ מדובר בעניין של טעם, וטעמי שלי או של מישהו אחר אינו עד כדי כך נחשב כדי שיהיה ראוי להחשב פגיעה ברגשות של מישהו. בעיני השיר כל כך מינימליסטי ופשוט עד שהוא עשוי להתפרש לקוראיו בשני דרכים הסותרות זו את זו (וכל שיר הוא קודם כל התכתבות בין הכותב לקבוצת קוראיו). השיר מצד אחד נתפס ע"י קוראים (אלו שציינו את החויה שגרם להם והמערכת שבחרה בו "לרגל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה") כחלק מריטואל הזכרון הכללי המעלה ומכבד את זכרם של חללי העם. מצד שני קוראים אחרים, האוהבים את השיר, רואים בו מחאה נגד הקונפורמיות של ריטואל השכול המקובל. נראה בעיני אפשרי שקוראים אשר ריטואל השכול הלאומי אינו מדבר אליהם עוד והם תחת הרושם של חלל ספציפי, עשויים לראות בשיר ריטואל שכול אלטרנטיבי המדבר ישר אל ליבם (כפי ששירה אמיתית ראוי שתעשה). ארשה לעצמי כאן מספר הערות בנושא טקסי הזכרון האלטרנאטיביים האופיינים כיום בעיקר לזכרון השואה, אך ללא ספק יחדרו גם לטקסי הזכרון של חללי המדינה. סיבת קיום ראוייה יחידה לריטואל זכרון אלטרנטיבי, הוא היותו ריטואל זכרון בעל משמעות בפני עצמו ולא רק מתקפה על הריטואלים המסורתיים. גישה של "עולם ישן עד היסוד נחריבה" אינה ראוייה כאן, בגלל הפגיעה ברגשותיהם של מקורבי החללים. אפשרי וראוי לכבד את החללים בדרך הנראית לך, אך לא ראוי להשתמש בזכרון החללים אך ורק כדי לתקוף דרכים אחרות ולשלול ללא תחליף מן האבלים את הריטואל המבטא את ההזדהות, הזכרון וההכרה הציבורית ביקיריהם. להבנתי, אי אפשר לראות בשיר ריטואל זכרון אלטרנטיבי בעל תוכן עצמאי, שכן אם אכן השיר נועד לזכור חלל מסויים (או את כלל החללים), הרי שהוא מצא להשתמש רק בדרכים המסורתיות (הישראלית והיהודית-דתית). אם כן, מדוע הכותב מוחה נגדן? יתכן שהשיר יצא נפסד מכך שהמערכת פרסמה אותו תחת הדגל של יום הזכרון, שלא בטובתו. אפשר לדעתי לקרוא את השיר רק כמחאה נגד ריטואל הזכרון הקיים. בקריאה כזו, הייתי מעדיף אם הכותב היה לכל הפחות רומז לנו מה רע בעיניו בטקסט המסורתי ולא מסתפק בנעיצת המסמר "הכי" בראשי השורות ובראשינו ומסתפק בטקסט פוסט מודרניסטי סתום שכל אחד יכול לפרש על פי דרכו. עלה בדעתי, שמה שכתבתי כאן יכול לשמש הסבר לא רע מדוע אין זה ראוי להסביר מדוע שיר הוא רע (בעיני). תשובתי היא כך: נראה שבשנים האחרונות הגלימה של הזכרון והשכול משמשת כדי לכסות לא מעט מעשים ואידיאולוגיות "מנוולות". אני חושב בפרט על מעשה אחד שנעשה במטרה לכבד את רגשותיהם את משפחות השכול ובסופו של דבר פגע בעיקר בזכרון יקיריהם. מי שאינו צעיר ממש זוכר את המוני ישראל שהתקבצו לבמות הבידור של ערב יום העצמאות וחיכו לצפירה של סיום יום הזכרון, ששימשה אות לתחילת הילולת הריקודים והזיקוקים של החגיגה. אפשר להבין שחלק ממשפחות השכול נפגעו מן הסמיכות שבין זכרון יקיריהם ומחולות הסמבה. כנראה מתוך רצון לכבד את צערם, הצפירה הורחקה מן הפסטיבל. בכך, לפי הבנתי, ניטל מיום העצמאות אחד מן הסמלים העמוקים ביותר שלו (אע"פ שנוצר כנראה בדרך המקרה). המוני בית ישראל יכלו לקבל המחשה שאין טובה ממנה למה שהנביא סיכם בשתי המילים "בדמייך חיי!". (ואי אפשר להימנע מן המחשבה שהדבר נעשה בעידן בו עלו לשלטון אנשים הסבורים כי מדינת ישראל חייבת את קיומה לבחורי הישיבות ולשמירת השבת לא פחות מאשר לקרבנם של חללי מערכות ישראל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה זו חויה מוזרה מאד לקרוא את התגובות הללו בעקבות שיר שנכתב מזמן ודי נשכח. אני אפילו לא ער לאתיקה המקובלת כאן. האם עלי להגיב או רק לקרא. אולי אני צריך לשחק אותה כאילו שום דבר לא מזיז לי ...לא יודע. במקום לחקור אתיקה פשוט החלטתי לכתוב את אשר על ליבי. אני מפרסם בבמה חדשה שירים וכמו לכל יוצר בבמה גם לדף שלי שם יש קהל קבוע שקורא את השירים אוהב את חלקם ואת חלקם האחר הוא אוהב פחות. כשטלי (וישנה) בקשה אישור לפרסם את "אלמלא" הצעתי לה טקסטים אחרים על שכול ומוות (וברוך השם הדפיוצר שלי מלא בהם) אבל היא העדיפה את זה. לדעתה היה בו ממלכתיות שלא היתה בטקסטים האחרים שהצעתי לה. אינכם מכירים אותי אבל ממלכתיות היא אינה השם השני שלי. ביום טוב נונקונפורמיזים מתחיל להגדיר את הביוגרפיה שלי. איך שלא יהיה אני כמובן מודה לטלי על שבחרה בטקסט שלי לאייל הקורא ומודה לכל אחת ואחד מכם על שעצר/ה קרא/ה וראה/תה לנכון להגיב בכל תגובה שהיא. ממרחק הזמן (השיר נכתב ב2002 )אני חייב לאמר שאני לא מאד אוהב את הטקסט הזה. ולא מאשים את אורי או את האייל האלמוני או אחרים בכך שהשיר הזה לא "עשה להם את זה" שמחתי לראות שיש כאלו שהוא כן נגע בהם. שירים הם לא ילדים יש כאלו שאתה אוהב יותר ויש כאלו שאתה אוהב פחות. הם לא נעלבים הם נוצרו כדי לנקז אליהם את האנרגיות השונות של יוצרם. השיר אלמלא (צדק מי שכוון לעמיחי "אל מלא רחמים -אלמלא האל מלא רחמים"). נכתב כביטוי לחווית אובדן קשה שמה שהיא עשתה לי זה כעס נורא, חסר רסן, וגם חסר מטרה. השיר הוא ירי ב"אוטומט" בלתי מכוון כלפי כולם על הכל. ברובד ראשון כעס על מי שהלך והיה כל אלו (הכי יפה הכי חכם הכי.. בשפה הכי דיבורית והכי אוטנטית מבחינה ריגשית). ברובד שני על הריטואל בבית האלמין שבו הובא הספד שאמר את כל מה שנכון ומדוייק לגבי הנפטר אבל מרות זאת הצליח להפוך אותי כנוכח למנוכר לריטואל וחיצוני לו ומלא ביקורת. ברובד שלישי כעס על הקדיש שהאומר אותו על פי רוב לא מבין מה הוא אומר ומסיים אותו בעגלה ובזמן קריב והמת שכוב במשך הריטואל על עגלה כמו עדות חיה לזה שאולי לא הבנת כלום מהטקסט אבל אתה יכול לראות היטב את העגלה ואת מוטיב הזמן הקריב. ברובד אחר יש בו התחשבנות סמי פוליטית עם האללת המוות הלאומית באמצעות ה"דודו" (של הפינג'ן) וה"אליפלט" (אם תקחו מידיו צעצוע) ששירי הבלורית המתנפנפת שלחו את בני דורי ואת אלו שקדמו לנו אלי קרב עם חובה לבוז לפחד ולהאליל את הקרבת החיים. בקורס קצינים לימדו אותנו ללמד מורשות קרב והטובות שבהן - העסיסיות שבהן הן אלו שהמתים בהן, ללא סיכוי של ממש, מסרו נפשם ומתו במקום לנופף בדגל לבן ולקוות לטוב. כאמור עבר זמן ושינית חלק גדות מהשקפותי באשר ללאומיות, אמונה, שירות בצה"ל וכיוב' מקווה שלא חרגתי מהנהוג בעצם פרסום התגובה שלי ובאורכה. למי שמעוניין אציע לקורא שיר שכתבתי על מה שמפחדים לדבר עליו על השיכחה הפרטית שמאיימת על הזיכרון הפרטי של האובדן שיר שמופיע בבמה חדשה "בקרוב לא אזכור את שמך"http://stage.co.il/Stories/201814 ושוב אסיים בתודה גדולה לטלי ולכל מי שקרא ולכל מי שהגיב. זיו ברנע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא חרגת מהנהוג בעצם פרסום התגובה, להיפך - אני חושבת שכאן מקבלים בברכה מעורבות של כותב השיר/מאמר בדיון המתעורר בעקבותיו. וגם אינני חושבת שיש משהו חריג באורך התגובה - מה גם שנתת הסבר שיש בו דברי טעם. גם אני סבלתי אובדן במלחמות ישראל והשיר נגע בי ועורר בי הזדהות עמוקה. אשר לשאלה שאורי ועוד אנשים עסקו בה, האם השיר הוא טוב - אותי אינה מעניינת. נגע - סימן שהוא טוב. איזה ציון הוא היה מקבל מהמרצה לספרות (לשירה)? - פחות חשוב. הרגשתי מין "בינגו", עכשיו (אם כי זה מוזר להשתמש בביטוי מהסוג הזה, בנושא כזה), לאור ההסבר שלך, משום שכך בדיוק הרגשתי לנוכח המת המוטל בעגלה ולעומתו העגלה והזמן הקריב שבתפילה. אני קצת סקרנית בנוגע לשינויים שחלו בהשקפותיך בענייני לאום, שירות בצה"ל וכו' - מוכן להרחיב טיפה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה נון-קונפורמיסט יכול להיות דובר מטעם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא תאמין כמה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקוממת אותי הגישה שלך. זהו אתר ספרות וחברה. הוצג כאן טקסט. נחשף כאן היוצר אחרי שיש מי שלא חסכו ממנו שבטם להערכתי לא בצדק (ותעדנה התגובות שלהם עצמם עד כמה לא בצדק) מה אתה מביא מאמר מYNET שהוא עושה דוברות למנהל מקרקעי ישראל... מה הקשר. אולי אתה רוצה לשתף אותנו בהרגלי האכילה שלו או במצבו המשפחתי. הפכת להיות גיל ריבה של האייל הקורא. ועוד משהו...אתה רוצה לבקר? להיות ציני לזרוק קצת רפש? תעשה את המינימום ותחשוף שם ומייל. איזה מין דיאלוג הוא זה בין זה שנחשף פה לעיני כל ביצירה ובדברים והוא מובא בשמו ובכתובתו לבינך שמסתתר מאחורי מסכת אלמונית. הבאתי את השיר בפני חברה מאד טובה שלי שאיבדה חבר יקר בפיגוע במועדון הסטייג' (אני יודעת שהאייל האלמוני מייד יביא קישור מCNN שאכן היה ארוע כזה), בתגובה לשיר הרע (אליבא דה אורי) היא התיפחה ממש בבכי. השיר פצע אותה לא רק נגע בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אישית לא חיוויתי את דעתי על השיר בשום מקום, וגם לא אעשה זאת, א. משום שהבנתי בשירה מצומצמת מאוד, ו-ב. משום שאני אישית איבדתי רבים מדי מידידי במלחמות ישראל, וקשה לי להתייחס אובייקאיבית לשיר כזה. ואגב, בהחלט לא הייתי מעזה לכסח למישהו את יצירתו בפומבי, ודאי וודאי לא בתור אלמונית. התייחסתי לדבריו של ברנע על עצמו, לא על שירתו, כיוון שהוא בחר מרצונו להיחשף כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יעל מאד ריגשת אותי. בדיוק כשהרמתי ידיים והחלטתי להניס רגלי מהדיון הזה נשלח לי במייל קישור לתגובה שלך. שאלה אותי משהי מכאן - מהאייל האם אני מצטער שהתפרסם השיר והנה אני עונה לה. התגובה שלך, יעל, שווה את הכל. תודה זיו ברנע |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |