|
||||
|
||||
השאלה היא איך את בוחנת "יתרון". האם קיום בכלל הוא יתרון על פני אי קיום? למה? מכל מקום, אם נניח שיש יתרון לקיום על פני האי קיום, אז קיום האדם אינו רק הקיום הפיזי שלו, אלא גם הקיום התרבותי, ערכי, נפשי שלו. אני חושבת שהגדרתנו כבני אדם נובעת בעיקרה מההקשר התרבותי הזה. המשך הקיום של העם היהודי-זה אומר המשך קיום ההקשר התרבותי של הפרטים המרכיבים אותו ולכן זה בעצם המשך הקיום של הפרטים עצמם. בהנחה שאת אדם מערבי ליברלי, אני חושבת שאין לך ספק ביתרון של המשך קיום התרבות הזאת על פני, נניח, התאסלמות כללית של כל העולם. אם אקח את זה לקיצוניות- בספר "והיום אינו כלה" של ג'נגיס אייטמטוב (ספר מדהים, הוא נכנס לי ישר לבטן, מאוד מומלץ), יש סיפור על שבט, אשר היה מעביר את השבויים שלו "פרוצדורה" מסויימת, אשר מי ששרד אחריה, היה שוכח לחלוטין את כל ההקשר האנושי שלו. הוא היה ממשיך לחיות ללא שום זכרונות או קשרים מן העבר. כך הם קבלו עבדים צייתנים ונאמנים. אפשר לשאול אז מה? הבן אדם ממשיך לחיות והוא אפילו שמח בחלקו. בדרך בה אני מבינה את המציאות - זה לא שונה בהרבה מלהרוג את האדם. אפשר לענות לך גם בשיטה האבולוציונית - אין צורך להסביר יתרון של הקיום. העולם הזה הוא עולם שרק מה שקיים, קיים בו, אפילו רעיונות. (אסור לקרוא את המשפט הזה מחוץ להקשר...). אם יש שיטה ערכית, שמצליחה לשכנע את המחזיקים בה שכדאי להם להמשיך ולהחזיק בה, והיא גם נותנת להם כלים איך להמשיך ולשרוד בתנאים המשתנים של העולם, ומול האיתגורים של שאר השיטות הערכיות, הרי היא שורדת וקיימת. על הרמה האישית, אני אומר שבעיני, היתרון של קיומי כחלק מהעם היהודי, על פני קיומי כפרט שהוא חלק משיטה ערכית אחרת - כפי שמחוייב מעצם היותי בן אדם, היא שאני אני. אני נורא שמחה שאני אני, ואני לא רוצה להחליף את זה בשום דבר אחר. למה אני שמחה בקיומי זו שאלה אחרת. |
|
||||
|
||||
ברור שלא ייתכן המשך לקיומה של תרבות מסוימת בלי הישרדותם של פרטים המחזיקים בה. אבל ההפך, כמובן, איננו הכרחי (לא הקפדתי בניסוח, אבל זה עדיין מובן, אני מניחה). אינני יודעת אם הייתי מגדירה את עצמי כאדם מערבי ליברלי, אבל אני מוותרת בהחלט על התאסלמות כללית של העולם. מאידך גיסא, נדמה לי שיש אפשרויות נוספות חוץ מזו שהעלית ומהאפשרות שנשרוד אנחנו כעם. אני מודה שקשה לי כרגע לומר איזו חלוקה תרבותית הייתי רוצה שתתקיים ב''עולם אידיאלי'', אז אשאיר את זה בצד לעת עתה. כמובן, לתיאור מספרו של אייטמטוב יש כח שכנוע אדיר, כמעט מהפנט. ואני נוטה להסכים איתך שאותה ''פרוצדורה'' שאינני יודעת מהי מבצעת, למעשה, משהו שאיננו רחוק מרצח... ''אם יש שיטה ערכית, שמצליחה לשכנע את המחזיקים בה שכדאי להם להמשיך ולהחזיק בה...'' כן, טוב, כיוון שאינני מחזיקה בה ושום דבר אינו משכנע אותי ''להמשיך להחזיק בה'' (שאת זה אני ממילא לא יכולה לעשות), אין לי גם מה לומר בעניין זה. באשר לפסקתך האחרונה, אין לי אלא להתקנא ולאחל לך המשך במצבך זה (אם כי, כמובן, תוך שינוי מסיבי בעמדותייך כלפי העולם). |
|
||||
|
||||
==>"בהנחה שאת אדם מערבי ליברלי, אני חושבת שאין לך ספק ביתרון של המשך קיום התרבות הזאת על פני, נניח, התאסלמות כללית של כל העולם" רציתי להעיר שאחד ההבדלים העיקריים בין "תרבות המערב הליברלית" ובין "תרבות ערב" או היהדות, הוא שבני המערב בכלל לא רואים יתרון בהמשך קיומה של תרבות כמו שהיא, אלא מבקשים להמשיך ולפתח, לשנות ולקדם אותה בהתמדה. אם תירצי, הדבר היחיד שהם רוצים להנציח הוא השינוי. מאידך האיסלם, היהדות וגם הנצרות, כתרבויות, מבקשות להנציח את תרבותם ולהקפיא אותה כמו שהייתה לפני מאות שנים. לכן "ליברל מערבי" (שגם הוא שמח להיות מי שהוא) לא מגדיר את זהותו רק, או בעיקר, על פי הקירבה שבין אורחות חייו לאילו של סבי-סבו; ולכן הוא מיחס פחות חשיבות לניצחיותו של עם ישראל או עם אחר. הוא מתמקד בהווה ובעתיד בעוד שהיהודי או המוסלמי מתרפק (או אולי שבוי) על העבר. |
|
||||
|
||||
''בני המערב בכלל לא רואים יתרון בהמשך קיומה של תרבות כמו שהיא, אלא מבקשים להמשיך ולפתח, לשנות ולקדם אותה בהתמדה. אם תירצי, הדבר היחיד שהם רוצים להנציח הוא השינוי.'' בזה אני דווקא חולקת עליך. בני המערב המייחסים חשיבות לתרבות דווקא גאים, לרוב, בתרבותם, ורואים בהמשך פיתוחה חלק הכרחי ממנה - כאשר השינויים הם ''שינויים של המשך'', ומקיימים דיאלוג רציף, פחות או יותר, עם העבר. |
|
||||
|
||||
אולי את חולקת עלי אבל אני לא חולק עליך. מה שכתבת נראה לי ניסוח מוצלח של ''בן תרבות המערב'' עם הדגשים חשובים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |