בתשובה ליהונתן אורן, 01/05/05 23:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא רוצה להפוך את זה לדיון סמנטי בשאלה מה זו "מחלה"1; אבל שים לב שיש הרבה מצבים אחרים שאפשר לתקן2 (למשל: דעות פוליטיות שגויות; אף כמו של גרגמל; העדר-בעלות על טלוויזיה "39) ושאינם מוכרים כמחלות. 1 "מצב גופני או נפשי(!) המפריע לפעילות תקינה(!)"? 2 (ולכן יש בעלי האינטרס לתקן) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שהבנתי מה הטענה שלך. שאם יש דברים שאפשר ויש אינטרס לשנות, ובכל זאת הם לא שונו, סימן שאין דברים אחרים ששונו? אף של גרגמל או העדר-בעלות על טלוויזיה "39 הם דברים שמתקנים היום. אמנם לא דרך הגדרתם כמחלות, אבל התיקונים גם מסתמכים על תפיסות נורמטיביות חזקות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים עם הגוון הקונספירטיבי של התאוריה. ראיית הדיכאון כמחלה מתאימה טוב מדי לתפיסת העולם הכללית של הרפואה המודרנית (ואני לא חושב שהתפיסה הזו כולה מונעת מתהליכים אינטרסנטיים - אבל אנחנו סובבים במעגלים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שהחלק הקונספירטיבי הוא הפחות מעניין בעיניי והפחות חשוב לי. באיזה אופן ראיית הדיכאון כמחלה מתאימה טוב מדי לתפיסת העולם הכללית של הרפואה המודרנית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק כמו דלקת ריאות: אפשר לאבחן, אפשר לטפל, המנגנונים פחות-או-יותר מובנים (סרוטונין, דופאמין). ביום שאפשר יהיה לאתר את הבעיה הביוכימית שגורמת לאנשים להאמין באסטרולוגיה, אולי גם זו תהיה מחלה (ומזה בדיוק אתה חושש). אבל אני לא מאמין שיש הסבר ביוכימי כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שאני חושש שהכיוון הוא הפוך. אסטרולוגיה תהפך לנורמה (היא מסתדרת טוב עם תוכניות של ג'ודי ניר-מוזס-שלום ועם קניונים), בשעה ששאלות כמו ''מה הטעם'' יהפכו למוזרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד סממן מחלתי של שאלות "מה הטעם": הן מידבקות. בינתיים נסתפק בהרהור מנחם1: בהיררכיה יש ריסון מובנה כנגד שאלות כאלה (מה פירוש "מה הטעם"? בדירוג ג-7 החיים נראים לגמרי אחרת). 1 הא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"דירוג ג-7"? ובעברית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דמייני שיש דירוג, ודמייני שהוא עולה מג-9 לג-8 ואז לג-7 וכן הלאה. (אם זה לא נוח, אפשר להחליף ג-7 ב"ראש מדור" או "סמנכ"ל בכיר" או "כוכב נולד"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה(1). 1. הא הא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פילוסופים שואלים כבר הרבה זמן "מה הטעם", כמין שעשוע אינטלקטואלי (אצל רובם). בעצמך כתבת למעלה שאין תשובה, אז לא ברור לי מה יועיל שדיכאוניים ישאלו את השאלה, אפילו שהם ישאלו אותה יותר באינטנסיביות ותוך סבל של ממש. אם להיות יותר ספציפי, אני מנחש שגישת "מה הטעם" לחיים שמאפיינת דיכאוניים היא כה חובקת-כל וכה ניהיליסטית, ששום ביקורת חברתית משמעותית (כזו שאולי תוביל לשיפור החברה) לא תצא ממנה. האם יש לך אולי דוגמה נגדית מכל מאות השנים לפני שהתרבות החלה לסווג דיכאון כמחלה, ולטפל בו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מבין, זה בדיוק העניין. ישר רואים שאתה לא בדיכאון. אני לא רוצה לחיות בחברה תועלתנית *כזאת*, ששואלת מה הטעם בשאלה מה הטעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טולסטוי? אני באמת לא בטוח שזו דוגמה טובה... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |