|
||||
|
||||
כבר פרויד עמד על העובדה שאמונה דתית איננה אלא קבעון נרקסיסטי שנתקע בשלב האנאלי - תינוק המתבוסס להנאתו בחיתול מלא צואה וחם ונעים וטוב לו. אבל כמה כבר מתייחסים לפרויד בימי פרוץ הפוסט-משהו הללו? הדבר היחיד שלדעתי ניתן ליחס לו מעלת(?) לא, לא מעלת אלא הגדרת קדושה היא הידיעה או למעשה חוסר הידיעה האטומיסטית ביותר - מה עומד או יושב בבסיס כל הדבר בזה. השאלה הזו זהה עבור תיאיסט ואתיאיסט. המילה קדושה פה מציינת טראנסצנדנציה שגלומה בתוכה ההכרה שלא ניתן להגיע לפישרה. עבור האדם הדתי, ההכרה המשתמעת שלא ניתן לקבל תשובה ומשמעות לשאלה הזו - עבור האדם הדתי ההכרה הזו מוכתמת או מועשרת (על פי נקודת ההשקפה) בתקווה שכן ניתן לקבל תשובה, ושיש בכלל תשובה כלשהי. אם הנחתי ששאלת ותהיית היסוד זהה לכולם, הרי הבעיה הדתית הופכת לדבר מעט שונה. הקו המחבר בין שאלת השאלות לציוויים דתיים בנוסך ברית מילה, בשר וחלב, חיטוט באף וקבלת השילוש הקדוש (כולם ברמה זהה, אחרי הכל) הקו הזה הוא קו פוליטי-ציויליזציוני-תרבותי. רוצה לאמר, הגזירה של הדת משאלת הבסיס אל שורה של ציוויי מחץ היא תולדה של התפתחות תרבותית אנושית שמעורבים בה הגות, כפיה פוליטית-שבטית, יצר התבדלות ואלמנט הזר-האחר ועוד דברים. ניתן להסביר את התפתחות הפאראפנליה הממוסדת, הפק"ל הדתי, ולהראות את התהליך. אך נקודת ההשקה בין מכלול המצוות לשאלת השאלות היא זו המוטלת בספק, היא זו שלמעשה לא קיימת. בפשטות - שאלת השאלה בה' הידיעה איננה גוררת בעקבותיה אוטומטית או ידנית את כל המבנה הארכיטקטוני המרשים של הממסד הדתי. ולכן ישנה ספרות עצומה, נרחבת ומעניינת לכשעצמה של "אמונה ובטחון", אך בניגוד לאתאיסט המדעי (נניח) שיודע שכולו טנטטיבי ואינפיניטיסימלי - לעולם לא יגע באינסוף, הרי התיאיסט "יודע" באמונתו שהוא סופי מבחינת התשובה בה' הידיעה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |