 |
"אילו, לפתע פתאום, היה זר נופל אל תוך עולם זה, הייתי מראה לו, כדגם לרעות שבו, בית חולים מלא מחלות, בית כלא דחוס בעבריינים ובבעלי-חוב, שדה קרב זרוע גוויות, צי-אניות נטרף בים, אומה נרמסת תחת שלטון רודני, רעב, או מגפה. ואם להראות לו את הפנים העליזות של החיים, לתת לו מושג מן התענוגות שבהם, לאן אוליכו? לנשף ריקודים, לאופרה, לחצר המלכות? הרי בצדק יחשוב, שאני מראה לו רק פנים אחרות של צער ומצוקה.
מדוגמאות מוחצות אלו - אמר פילון - אין להתחמק אלא על ידי הצטדקויות, שרק מחמירות את האשמה עוד יותר. מדוע, שואל אני, התאוננו האנשים, בכל הדורות, וללא הפסק, על מצוקות החיים?..... אין להם צידוק לכך, אומר מאן דהו; תלונות אלו, אומר הוא, באות מנפש לא מרוצה, רוטנת, דואגת. ואני משיב, כלום אפשר שיהא יסוד בדוק יותר למצוקה מאשר מזג אומלל שכזה?"
פילון, בפרץ של אופטימיות. מתוך "דיאלוגים על הדת הטבעית" - דוד יום (תרגום: משה שטרנברג)
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש